המשיח יידקר

הפנייה: זכריה יב 10

התגשמות: מתי כד 30; יוחנן יט 37-31; התגלות א 7

בספר זכריה פרק יב אנחנו קוראים נבואה על ניצחונה של ממלכת יהודה על הגויים, ניצחון שהתאפשר מכיוון שאלוהים הגן על יהודה. באותה עת, לפי פסוק 10 אלוהים ישפוך על בית דוד "רוח חן ותחנונים" בעודם מסתכלים על אלוהים עצמו אשר אותו דקרו ועליו ספדו "על הבכור":

"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר".

הפרק הזה מזכיר את דוד חמש פעמים, ואפילו שש אם נוסיף את פסוק 1 בפרק יג. יש לכך משמעות הואיל ודוד לא מוזכר בשום מקום אחר בספר זכריה. יושבי ירושלים יהיו "כדוד ובית דוד כאלוהים... הולך לפניהם" (פס' 8) רמז להנהגתו. בית דוד יקבלו חן (פס' 10) בעודם שבים בתשובה ו"הביטו אליי את אשר דקרו". בית דוד יספוד (פס' 12) ובפרק יג 1 ייטהר מחטא. הרבה מתוך זה נאמר ל-"יושבי ירושלים" ול-"בית יהודה". כל הדגשים על דוד ובית דוד רומזים על כיוון משיחי; אנחנו נזכרים בישעיהו ז שבו נתן אלוהים לאחז אות וייחס אותו ל-"בית דוד" – אות הריונה של העלמה המתגשם לחלוטין בהולדתו של ישוע.

הנבואה הלא שגרתית מזכריה יב 10 מוזכרת גם מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת סוכה נב א ומתפרשת בשני אופנים: כהרס היצר הרע של האדם, וכמותו של משיח בן יוסף שיגיע לפי חלק מהמסורות היהודיות לפני שיגיע המשיח האחרון, משיח בן דוד. בעוד חילוקי דעות אלה אינם נפתרים, אנחנו קוראים באותו קטע מהתלמוד: "בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב (זכריה יב י) והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד". (תרגום לארמית: היטיב לומר מי שאמר על משיח בן יוסף שנהרג, ככתוב בזכריה יב...)

הברית החדשה מפרשת נבואה זאת כעוסקת בישוע. ישוע בעצמו משלב פסוק זה עם דניאל ז 13 ומדבר על שיבתו:

"אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ (זכריה יב 10) כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם (דניאל ז 13) בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב". מתי כד 30

בהתגלות א 7 יש התייחסות לשני הפסוקים:

"הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ, וְיִסְפְּדוּ עָלָיו כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ. כֵּן; אָמֵן".

המילה "ארץ" מופיעה במקור היווני בשני הפסוקים. ובהמשך לזכריה יב 12: "וספדה הארץ, משפחות משפחות לבד", גם בבשורת מתי וגם בספר ההתגלות כנראה מתייחסים לארץ ישראל. ואולי, מכיוון ששני הספרים עוסקים בישועת אלוהים לכל הגויים, סביר להניח שהאבל יורחב מעבר לירושלים ומעבר לבית דוד, אל כל פני הארץ: ישועתו של ישוע נועדה לכל העמים. זה מודגש במיוחד בספר התגלות.

שימו לב שכמו שבנבואתו של זכריה המספד יהיה "כמספד על היחיד... הבכור", כך גם ישוע מכונה "בכור" ברומים ח 29; קולוסים א 15; עברים א 6 ועוד. בבשורת יוחנן אנחנו מוצאים את הקטע המפורט ביותר של נבואה זאת:

"מִכֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ יוֹם הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת, בִּקְשׁוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים מִפִּילָטוֹס לְצַוּוֹת לִשְׁבֹּר אֶת שׁוֹקֵיהֶם שֶׁל הַנִּצְלָבִים וּלְהָסִיר אֶת הַגּוּפוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה עַל הַצְּלָב בְּשַׁבָּת, כִּי גָּדוֹל הָיָה אוֹתוֹ יוֹם שַׁבָּת. לְפִיכָךְ בָּאוּ הַחַיָּלִים וְשָׁבְרוּ אֶת הַשּׁוֹקַיִם שֶׁל הָרִאשׁוֹן וְגַם שֶׁל הַשֵּׁנִי שֶׁנִּצְלַב אִתּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ אֶל יֵשׁוּעַ וְרָאוּ שֶׁהוּא כְּבָר מֵת, לֹא שָׁבְרוּ אֶת שׁוֹקָיו. אוּלָם אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. זֶה שֶׁרָאָה הֵעִיד - וְעֵדוּתוֹ נֶאֱמָנָה וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֱמֶת - לְמַעַן תַּאֲמִינוּ גַּם אַתֶּם. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: "וְעֶצֶם לֹא־תִּשְׁבְּרוּ בוֹ". וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר אוֹמֵר: "וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ." יוחנן יט 37-31

החיילים הרומים נהגו לעיתים קרובות להאיץ את מותו של הקורבן שעל הצלב כששברו את רגליו. מוות על הצלב הוא בדרך כלל איטי ומייסר. במקרה של ישוע, לא היה נחוץ לשבור את רגליו, מכיוון שברור היה שהוא כבר היה מת. משום כך כתב יוחנן על הצדיק שהכתוב התגשם ואכן "שֹׁמֵר כָּל־עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהילים לד 21). ככל הנראה פסוק זה רומז לספר שמות יב 46 שבו נאמר על שה הפסח: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ". בבשורת יוחנן מתואר ישוע בכמה מקומות כשה הפסח, וזה כנראה מה שקורה כאן.

יוחנן מתאר את אחד החיילים הרומים דוקר את צדו של ישוע שכתוצאה מכך יוצאים "דם ומים". לא ברור מדוע החייל עשה זאת; אולי כי היה בו יצר נקמני שהתעורר כשראה שלא היה צריך לשבור את רגליו של ישוע הוא פשוט דקר אותו בחרבו ("המים" היו ככל הנראה הנוזל משק הלב.) יוחנן מצביע על כך שמעשה זה הגשים את הקטע מזכריה פרק י. זה אכן מעניין מאוד משום בספר זכריה יושבי ירושלים ובית דוד הם אלה שדוקרים בעוד יוחנן מספר על חיל רומי. אבל הברית החדשה מבהירה שהצליבה התרחשה כתוצאה מהתנגדות יהודית ורומית כאחד, ולכן הדקירה בהחלט יכולה הייתה להגיע גם מחייל רומי! כפי שראינו בהתגלות א 7 ההספד והאבל יכלול את כל העולם הייתכן שהחייל הרומי מייצג את העולם? אז ממה שראינו בספר זכריה לא רק העם היהודי דוקר ומתאבל. חטאי כל העמים הובילו לצליבה, ומבין העמים האלה יהיו שיתאבלו וימצאו ישועה בישוע. גם החטא וגם הישועה נוגעים לעולם כולו!