המשיח יהיה העבד הסובל
הפנייה: ישעיה נב 13 – נג 12
התגשמות: מתי ח 17-16, מתי כ 28, מתי כו 28, מתי כז 60-59, מרקוס י 45, מרקוס יד 24, לוקס כב 20, יוחנן יב 28-27, מעשי השליחים ח 35-32, רומים י 16, עברים ט 28, הראשונה של פטרוס ב 25-21
הקדמה
הנבואה בישעיה נב 13 – נג 12 מעוררת מחלוקת בין היהודים לנוצרים כבר דורות רבים. האם היא עוסקת בעם ישראל? האם היא עוסקת במשיח? האם היא עוסקת במישהו אחר? מסיבה זאת, וגם משום שהפרק השפיע על יהודים רבים להאמין בישוע, נרחיב את הפרשנות הקצרה, בדרך כלל, למאמר ארוך יותר של ארבעה חלקים. (לשם נוחות, נתייחס לנבואה כולה כאל "ישעיה נג", כפי שנהוג לעשות.)
חלק א: מה אומרת הקהילה היהודית על ישעיה נג?
משיח שנועד לסבול
התנ״ך זכה לאורך ההיסטוריה ל״תרגומים״ שנכתבו על-ידי יהודים וברובם הם תרגומים פרשניים של כתבי הקודש מעברית לארמית (לפעמים הם מכונים שכתובים). הם החלו בערך בימיו של ישוע והמשיכו בדורות הבאים ויש להם שמות שונים. ״תרגום יונתן״ הוא תרגום של הנביאים, ובדרך כלל מתוארך למאה השנייה לאחר הספירה. התרגום הזה מזהה את העבד בישעיה נג עם המשיח, אבל בהמשך הפרק יונתן מייחס את הסבל לעם ישראל ואת הניצחון למשיח.
התורה וההפטרה נקראים בבתי הכנסת במחזור של שנה. בעבר היה נהוג לקרוא אותם גם במחזור של שלוש שנים, ובמחזור הקדום של הפרשות בבית הכנסת נראה שהופיעה הפרשנות המשיחית, שלפיה המשיח אמור לסבול. הרב אשר סולוף אמר: "ידוע לנו שהיו בתי כנסת קדומים שהשתמשו במחזור התלת-שנתי, שהדרשות בהן היו דרשות משיחיות המבוססות על חיי יוסף (תפקידו כמי שהושיע את העם והסבל שקדם לו) וההפטרה מישעיה נג.
גם החוקר ג'קוב מאן אמר: "להוספה של נג 5-4 (למחזור הקריאה בבית הכנסת) הייתה משמעות משיחית שהציגה את התיאוריה של המשיח הסובל. החלק הקודם של ההפטרה (נב 7) עסק בגאולת ישראל, ובהקשר הזה, סבלו של המשיח נרמז בקצרה באמצעות החזרה על שני הפסוקים מעלה".
אמנם מושג הסבל של המשיח בהקשר היהודי היה לרוב שונה, אם כי לא תמיד, מהמושג המשיחי של קורבן לכפרה (כפרה באמצעות מוות במקומו של אחר). לדוגמה, המשיח הסובל בציטוט של מאן מעלה את המושג של משיח בן יוסף הסובל ומת בקרב כהכנה לבואה של מלכות משיח בן דוד. לפי התפיסה הזאת, הסבל של המשיח איננו מכפר ובהחלט איננו בא במקום סבלו של אחר.
בדיאלוג של ג׳סטין מרטיר[1] עם שותפו היהודי, טריפון (המאה ה-2 לספירה), הודה האחרון באפשרות שהמשיח צריך לסבול, אבל לא היה יכול להסכים שהדבר מתגשם בישוע.
מגוון דעות
עד המאה השלישית לספירה תיאר אוריגינס בספרו "נגד קלסוס" את מתנגדו היהודי כמי שמפרש את ישעיה נג כעל עם ישראל. לפי הפירוש הזה, הסבל של עם ישראל והפצתו בכל רחבי העולם נועדו למטרות גיור. לכן אפשר לומר באופן כללי ביותר שהיו שני סוגי פרשנות בקהילה היהודית של המאות הראשונות לספירה: העם או דמות אינדיבידואלית-משיחית.
למעשה, אם נחזור למאה הראשונה, פרק ח בספר מעשי השליחים בברית החדשה מספק ראיות לסוג שלישי של פרשנות שאפשר לכנותה ביוגרפית, שבה ישעיה נג מתייחס לישעיה עצמו או לדמות אחרת בזמנו:
אָמַר הַסָּרִיס אֶל פִילִיפּוֹס: "אֶשְׁאַל אוֹתְךָ, עַל מִי הַנָּבִיא אוֹמֵר זֹאת, עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר?" (מעשי השליחים ח 34)
חזרה לפרשנות של דמות אחת ספציפית
אפשר למצוא פרשנות שלפיה מדובר באדם מסוים בתלמוד הבבלי (שחובר במאה השישית לספירה) בסנהדרין צח א, מדובר על המשיח כעל המצורע ומופיע ציטוט של ישעיה נג 4. גם פרשת רות רבא (אמצע האלף הראשון לספירה) מצטטת את ישעיה נג 5 ומדרש תנחומא (ייתכן שמהמאה התשיעית לספירה אם כי הוא משלב חומר שנכתב קודם) מצטט את ישעיה נב 13. שניהם מתרגמים את הפסוקים ומפרשים אותם על המלך-המשיח. אין מדובר בפרשנות מגובשת במלואה אלא בקטעים מדרשיים שחוברו ונאספו לפני שהחל עידן כתיבת הפרשנות היהודית.
פולמוסים בימי הביניים
ואכן, עד ימי הביניים ובהמשך, מילא ישעיה נג תפקיד מרכזי באפולוגטיקה היהודית והנוצרית ובפולמוסים בין היהודים לנוצרים. רוב הדיון התמקד בשאלה אם העבד היה עם-ישראל או המשיח. כבר ראינו שהפרשנות שמדובר בעם מופיעה בימים קדומים יותר לצד פרשנויות שמדובר בדמות אדם יחיד. אבל בימי הביניים, רש"י, אבן, עזרא והרד"ק הפכו את הפרשנות שמדובר בעם ישראל ל"וויראלית" (מאה ה-11 ואילך). היום הפכה הפרשנות הזאת לפרשנות המקובלת על הקהילה היהודית.
ג'ואל רמבאום התייחס לשינוי הדגש של הפרשנות היהודית. לדבריו, השינוי הזה קודם בגלל:
1. הטענה הנוצרית שהגלות היהודית היא "הוכחה לעונש מאלוהים";
2. הפרשנות הנוצרית המשיחית הסטנדרטית באותם ימים שטענה שמדובר בישוע (ועוררה את הצורך של הקהילה היהודית להציג פרשנות שונה);
3. "המאבק החד-צדדי" בנוצרים, למשל, במסעות הצלב.
גורם אחרון זה גרם לפרשנים יהודים לנסות ולתת משמעות לסבל היהודי שליווה את מסעות הצלב ולתאר אותו בצורה של פוגרומים וטבח. הפרשנות של רש"י חוברה בעקבות מסע הצלב הראשון, בתגובה לאירועי תקופתו. הפרשנות הלאומית של ישעיהו נג מציעה שזהו תיאור של הסבל הרב שספג העם היהודי. לכן, הפרכת השקפות הנוצרים והנוחות שפרשנות זאת סיפקה לעם ישראל אפשרו לפרשנותו של רש"י להפוך למקובלת.
מעניין לציין שרמבאום טוען שלדעתו של רש"י, העבד הסובל מכפר על חטאי האנושות. הכפרה האוניברסאלית הזאת כקורבן היא מושג חדש שהציג רש"י. לדבריו, היהודים על רקע הצלבנים הם הקורבנות התמימים הסובלים והגויים הם האשמים, אבל הסבל של עם ישראל מכפר על עמי העולם. עד השלב הזה בהיסטוריה, לימדה היהדות שמוות על קידוש השם, כמו זה שעברו היהודים בתקופת הצלבנים, הוא בעל ערך מכפר עבור האדם עצמו אן עמו. אבל כעת מושג הכפרה הזה היה מיוחס על-ידי רש״י לא רק לחטאי עם ישראל אלא לחטאי העולם כולו, מושג ש"איננו נמצא בשום מקור יהודי קדום".
רמבאום ממשיך ודן בשלוש פרשנויות יהודיות מימי הביניים לסבל של העם: את הראשונה הוא מכנה קתארטית (הסבל מכפר על חטאי עם ישראל); את השנייה מיסיונרית (הגלות מאפשרת לעם ישראל להביא את התורה לעמי העולם – זוהי עמדתו של שותפו היהודי של אוריגינס לדיאלוג בספר "נגד קלסוס"); את השלישית הוא מכנה סוטריולוגית (מחוללת ישועה). לפי ההשקפה האחרונה, הכפרה נועדה לעמי העולם, רודפי ישראל. ההשקפה הזאת מושפעת מהנצרות. אבן עזרא הוסיף פרשנות רביעית, של נקם: הרדיפות של עמי העולם נגד ישראל הם חטא הדורש עונש מאלוהים, אבל הפרשנות הזאת עוסקת בתוצאה של עם ישראל הסובל יותר מאשר במטרת הסבל של עם ישראל.
התפתחויות לאחרונה
משנת 1990 ואילך התפתחה פרשנות מעניינת, אף כי שונה במהותה, כאשר הפלג החרדי של חסידי הרב מלובביץ' ציטטו את ישעיה נג כדי לתמוך בהשקפתם שמנהיגם הרב מנחם שניאורסון הוא המשיח. הוא לקה בשבץ שנטל ממנו את יכולת הדיבור, וחסידיו פירשו את השבץ לפי ישעיה נג: "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח פִּיו". משיחיותו של שניאורסון לא הייתה התפיסה האוניברסאלית של חסידי לובביץ' והמושג כולו עורר התנגדות בקרב חרדים אחרים. ראוי לציין שדוד ברגר התנגד בחריפות לכל מחשבה ששניאורסון עשוי להיות המשיח ואפילו אמר שהרעיון איננו בגדר יהודי.
לבסוף, מאחר שהפרק עדיין נקרא בהפטרות בבתי כנסת ברחבי העולם, ראוי לציין מה אמר אחד הסופרים היהודיים באותו הקשר:
"בגלל הפרשנות הכריסטולוגית שהעניקו הנוצרים לפרק, [ישעיה נג] הושמט מסדרת הפטרות של "שבת דברים". שבעת השיעורים האלה מכונים "שבע דנחמתא" ולקוחים מחלקי הספר לפני ואחרי הפרק. ההשמטה מכוונת ובולטת" (הרברט לאו [2]).
באופן כללי, הוויכוחים בין היהודים לנוצרים סבבו בדרך כלל סביב פרטי הפרשנות של פסוקים שונים ומילים שונות יותר מאשר על ההקשר הרחב יותר בישעיה. הפרשנות שלפיה מדובר בעם-ישראל ממשיכה לשלוט בחשיבה היהודית בנושא, במיוחד בתגובה לטענות מיסיונריות. אבל חוקרים יהודים בני זמננו ממשיכים להעלות פרשנויות אחרות לזהותו של העבד, ביניהן זאת שלפיה העבד הוא ירמיהו, חזקיה ואחרים. במקרים רבים, החוקרים האלה מחזקים את מסקנותיהם של מקצת החוקרים הנוצרים אבל גם מחיים מחדש כמה פרשנויות יהודיות קדומות. חלקם עדיין מחזיקים בפרשניות משיחיות, ביניהם הרץ הומברג (המאה ה-19-18) וכמה ספרי תפילה יהודיים ליום כיפור (מחזורים) מראשית המאה ה-20.
הפרשנות הזאת דוגלת בהשקפה שישעיה נג עוסק במשיח, גם בפסוקים העוסקים בפרט יחיד וגם בהקשרו הרחב. בחלק שלפנינו נתבונן בהרחבה במסר של הפרק.
חלק ב: המסר של ישעיה נג
ישעיה נג איננו פרק מבודד אלא חלק מהקשר רחב יותר בספר ישעיה. כדי להבין אותו, צריך להבין את הקשרו.
ישעיה נג הוא שיר העבד האחרון מתוך ארבעה המופיעים בישעיה, והם:
ישעיה מב 9-1
ישעיה מט 13-1
ישעיה נ 11-4
ישעיה נב 13-נג 12
עיון בארבעת הקטעים האלה מספק לנו את הסיבה למחלוקת אם ישעיה נג מתייחס לעם ישראל או לדמות יחיד (כגון המשיח). למעשה, עם ישראל מכונה "עבד ה'" בחלק מהפרקים האלה. לדוגמה, בישעיה מט 3 כתוב: "עַבְדִּי־אָתָּה; יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר".
ניקח רגע צעד לאחור. למה אלוהים יצר את עם ישראל מלכתחילה? אחת הסיבות הייתה כדי שיהיה אור לגויים (ראה ישע' מט 6), כדי שישקף את כבוד אלוהי האמת ואת הגאולה שלו לכל עמי העולם. למטרה זאת נתן אלוהים לישראל את התורה וציווה על עם ישראל לעבוד אותו (להיות עבד ה') ולהישמע לו. מימי יציאת מצרים ועד הדפים האחרונים של התנ"ך, הייתה תקווה שעמי העולם יעבדו את אלוהי ישראל, האלוהים האמיתי של כל עמי העולם.
אבל מתברר שהמצווה להיות אור לעולם הייתה מצווה קשה. ישעיה מב 9-1 מתאר את העבד כמי שמביא צדק ומשפט לעמים ואינו מתייאש עד שזה קורה, הוא יהווה ברית לעם ואור לגויים – שלא להזכיר שהוא נותן מאור עיניים לעיוורים ומוציא את האסירים לחופשי.
ישעיה מט 3 מזהה את עם ישראל כעבד אבל שני פסוקים אחרי כן, נראה שהעבד הוא דמות נפרדת מהעם כי עליו "לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לֹא (לוֹ) יֵאָסֵף". אחר כך, בפסוק 6, העבד גם אמור "לְהָקִים אֶת־שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, וּנְצִירֵי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב" וגם להיות "אור לגויים". עם ישראל הוא אומנם העבד אבל במובן מסוים, העבד איננו עם ישראל.
בישעיה נ 6 מסופר על העבד הסובל (מתואר כך בישעיה נ 10). הדברים מובילים לשיר העבד הרביעי, שבו מתואר סבלו של העבד לפרטים.
איך הדברים מתחברים זה לזה? נראה שהתיאור של עם ישראל כעבד מתומצת בבן ישראל אחד שגם משפיע על עמי העולם וגם משיב את עם ישראל לקשר שלו עם אלוהים. כבר נאמר שפעילותו של העבד שהוא דמות יחיד תאפשר בסופו של דבר לעם ישראל להיכנס למקום שיועד לו כעבד ולהיות אור העולם. במונחים של הברית החדשה, פועלו של ישוע גם מביא ישועה לעמי העולם וגם מביא ישועה לעמו, עם ישראל, ומאפשר ליהודים להגשים את ייעודם.
על רקע הדברים האלה, נתבונן בהרחבה על ישעיה נג.
ישעיה נב 13
הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.
קודם כול, אנחנו למדים שהעבד "ישכיל", כלומר יפגין תבונה ויצליח. אותה מילה מתארת את יהושע (יהושע א 8-7), את דוד (שמואל א יח 5), שלמה (מלכים א ב 3) וחזקיה (מלכים ב יח 7). בפסוקים האלה, כמעט בכל פעם שהמילה הזאת מופיעה, ההקשר מדבר על כך שהמנהיגים האלה דבקו בתורת ה' או שאלוהים היה קרוב אליהם. עד סוף שיר העבד הרביעי כבר אפשר להבין שאפילו מותו של העבד קשור לחיים מלאי החוכמה שניהל: מותו לא היה כישלון אלא אות לכך שהעבד הלך בדרכים שאלוהים התווה לו. לכן, ישעיה נב 13 הוא "ספוילר" המסגיר את העלילה: עד סופו של פרק נג, העבד יוצדק.
הצדקתו של העבד בפסוק זה באה לידי ביטוי בשלוש דרכים: "ירום" "ונישא" ו"גבה מאוד".
שניים מהפעלים האלה כבר הופיעו קודם בישעיה ו 1 ומתייחסים לאלוהים על כיסאו ("רם ונישא") ושניהם מופיעים בישעיה נג 10 ובישעיה נז 15 ומתארים את אלוהים. מצד שני, בישעיה ב 12, משלי ל 13 ודניאל יא 12, הם משמשים לתאר את היוהרה של אומות או עמים. הפעלים חיוביים כשהם מיוחסים לאלוהים ושליליים כאשר הם מיוחסים לבני אדם. בישעיה נב 13, ההצדקה של העבד היא חריגה ומתוארת במונחים השמורים לאלוהים עצמו. עבודה זאת לכל הפחות מספקת לנו רמז שהעבד הזה איננו עבד רגיל.
שלושת הפעלים בישעיה נב 13 עומדים בניגוד לשלושה תיאורים אחרים בישעיה נג 2: "לא תואר לו" "ולא הדר" "ולא מראה". הם גם עומדים בניגוד לשלושה תיאורים בישעיה נג 4: "נגוע", "מוכה אלוהים", "מעונה". התיאורים האלה מציבים את רוממותו של העבד בניגוד מוחלט לסבלו. הרוממות שלו תהיה רבה עד מאוד.
לכן, הפסוק הזה: 1: הוא מעין ״ספוילר״ המצביע על המשך הפרק, שבו העבד מוצדק. 2: מרמז שיד אלוהים פועלת בחייו של עבדו, גם בחיים שניהל בתבונה וגם בהצדקתו. 3: מראה שרוממותו של העבד היא רוממות גבוהה ביותר, בדרך כלל שמורה לאלוהים עצמו. מי העבד הזה יכול להיות?
השתוממות
ישעיה נב 14
כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.
"שממו עליך". יש תרגומים המנסים לרכך את השינוי באותו פסוק, העובר מגוף שני לגוף שלישי. אבל בעברית המקראית אפשר למצוא מעברים בלתי צפויים מגוף שלישי לשני ולהפך. המעבר הזה יוצר אי שקט בקורא המודרני אבל לא היה בעיה בעיני הקורא העברי הקדום.
בסופו של דבר, הרעיון ברור: מראהו של העבד יעורר תדהמה.
ישעיה נב 15
כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם: כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.
מה בדיוק עושה העבד עם "גויים רבים" בפסוק הזה? יש המפרשים "יזה" כ"יתיז" אבל יש גם המפרשים "ידהים" או "ימטיר" וכדומה.
לפנינו שתי אפשרויות. הראשונה היא שהעמים נדהמים. תרגום השבעים – תרגום התנ"ך ליוונית שנערך כמה מאות שנים לפני שישוע נולד – מתרגם "ידהים, יפתיע". התרגום הזה מתאים לשאר הפסוק המתאר כיצד המלכים סוגרים את פיהם. העבד ידהים את עמי הגויים ומלכיהם ייאלמו דום.
האפשרות האחרת היא לפרש את "יזה" כ"יתיז", כשם שעשו הלוויים כאשר התיזו דם, מים או שמן על בני אדם או על עצמים כדי להקדיש או לטהר אותם. אחד הטיעונים המחזקים את הפרשנות הזאת היא שהפסוק חלק ממבנה מעטפת של היחידה כולה, שבו הפסוקים בפרק נב 15-13 תואמים את נג 12-10. שני הפסוקים הראשונים (נב 15-13) מדברת על הצדקתו של העבד וכך גם שני האחרונים (נג 12-10). נוסף על כך, הפסוקים האחרונים כוללים את המילה "אשם" המתייחסת לקורבן אשם, אחד הקורבנות מספר ויקרא. לפני הקרבת קורבן האשם, הלוויים היו צריכים להתיז על המקריב. לאור זאת טוען החוקר ריצ'ארד אברבק: "ההתייחסות לקורבן אשם בישעיה נג 10 מחזקת את ההתייחסות ל'יזה', נב 15. העבד גם מקריב את עצמו כקורבן אשם וגם מטהר את העמים".
שתי האפשרויות יכולות להתקבל. האחת מדגישה את מה שעושה העבד למען עמי העולם, והשנייה את תגובתם למעשה של העבד. האחת מתמקדת בפועלו של העבד והשנייה בתגובה לעבד. כל אחת מהן מתאימה עם הנימה והמסר של הפרק כולו.
העבד ודעת הקהל
ישעיה נג 1
מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה.
פרשנים יהודים רבים מפרשים את ההתייחסות לגוף ראשון רבים בפסוק (לשמועתנו) לעמי הגויים וטוענים שהפסוק עוסק במשמעות של הסבל של עם ישראל למען עמי העולם. הרעיון הוא שהגויים אומרים: "וואו, היהודים סובלים למעננו! מי היה משער שכך יהיה?!"
אבל לפי ההקשר, הפסוק מדבר על אנשים שלא האמינו לדבר אלוהים. חוסר אמונה בדבר אלוהים קשור לעמו של אלוהים, לא לעמים זרים. מוטב לפרש את ההתייחסות לגוף ראשון רבים כהתייחסות לעם ישראל. "שמועתנו" היא תקבולת ל-״זרוע יהוה״ ומראה שלמעשה מדובר במסר מאלוהים. ״זרוע יהוה״ היא כוחו של אלוהים להושיע, המונח מסביר את אופי המסר בחלק הראשון של הפסוק. מכאן ניתן להבין את תוכן המסר של הפסוק: אמונה בישועת ה'.
תיאור סבלו של העבד
ישעיה נג 2
וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ.
כאן מתחילה סדרת פסוקים שהפעלים בהם מופיעים בלשון עתיד. הצורה הזאת מכונה צורת הנבואי המושלם. לפיכך, אי אפשר לטעון שאין מדובר כאן בדמות עתידית.
פס' 2 מתחיל במסר של "שמועתנו" המוזכרת בפס' 1 ומתאר את דבר השמועה. פסוקים 3-2 מסבירים למה מסר אלוהים לא התקבל – אפשר ללמוד על-כך מהתבוננות בעבד. "ויעל" הוא פועל הלקוח מעולם הצמחים. הצמח איננו נראה בריא, כמשתמע מהמילה "ארץ צייה" (ארץ יבשה). אבל הסיפור איננו מסתיים כאן. אפילו הצמח המיובש הזה הוא "לפניו", כלומר עומד לפני ה'. המילה משמשת באותו מובן כ-49 פעמים בוויקרא א-טז ומספקת לנו עוד רמז לסמלים של עבודת הלוויים והקורבנות. הפרשן הרבני שמואל דוד לוצאטו טוען ש"לפניו" משמעו "בעזרתו" כמו בבראשית יז 18. אלוהים לא זנח את עבדו.
בישעיה נב 13, כל חייו של העבד כולל סבלו ומותו, התמקדו בעבד (חייו בתבונה או בהצלחה). בפסוק הזה, הם מתמקדים באלוהים: בכל העליות והמורדות של חייו של העבד – סבלו, מותו והצדקתו – אלוהים השגיח עליו. היו אנשים שסירבו להאמין לשמועה (נג 1) בגלל מראהו של העבד, בעוד הפסוקים הבאים מראים שתגובתם הייתה שגויה.
בחלק השני של נג 2, אין לעבד "תואר" או "הדר" או יופי ("מראה ונחמדהו"). התיאור הראשון והשלישי משמשים בפרק נב 14 כדי לתאר את העבד. הפסוק הזה ממשיך את אותה מחשבה לפני שהוא מרחיב את תיאור מצבו וסבלו של העבד.
ישעיה נג 3
נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.
"נבזה", מילה נפוצה, תיארה את הבוז שרחש עשיו לבכורתו בבראשית כה 34 ובמקומות רבים אחרים. בהקשר של הפסוק הזה, היא מחזקת את ישעיה מט 7 ("לִבְזֹה־נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי").
"חדל אישים", הוא ביטוי שזכה לפירושים שונים. בעברית המשמעות הפשוטה היא: "שבני אדם דוחים אותו". האם המשמעות היא שהם משום שהוא לא היה אדם, לא היה בן-אנוש? הפרשן מימי הביניים אבן עזרא פירש כך שהעבד היה כה בזוי עד שלא נחשב לבן אנוש, וכך גם הרד"ק, שהעבד היה אחרון האנשים. אבל בהתחשב בשאר הפסוק, עדיף לפרש שהכוונה היא שבני האדם פשוט דחו אותו.
"איש מכאובות", ליתר דיוק, "איש של סבל". המילה "מכאובות" משמשת גם ביחס לסבל בגולה (איכה א 12). הקונוטציה היא של אדם מנודה ומגורש. בספר איכה, עם ישראל גורש מארצו אבל כאן העבד מגורש ומנודה מקרב עמו.
"וכמסתר פנים ממנו", שוב דגש על התגובה של בני אדם לעבד. מבין הפרשנים היהודיים, הרד"ק, סעדיה גאון, רש"י, אבן עזרא ולוצאטו מפרשים גם הם כך.
לסיכום, הפסוק מצביע על בושה, על דחייה המבוססת על בושה. הרד"ק, המפרש שמדובר בעם ישראל, חשב שמדובר בחרפה של עם ישראל בגלות. אבל אם נפרש את הפסוק כמתייחס לפרט בתוך עם ישראל, העבד יכול להיות אדם שגורש מקרב עמו.
לבסוף, שים לב שיש פה עוד קשר רעיוני עם שיר העבד הקודם: גם בישעיה נג 6 סובל העבד מהתעללות ובושה.
משמעות סבלו של העבד
ישעיה נג 4
אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
"אכן". להלן דבריו של הרמ"ב (רבי שמואל בן מאיר מהמאה ה-12) על אותה מילה בבראשית כח 16: "וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה". הרשב"ם מפרש שהמילה "אכן" כוללת את שתי המילים "אך" ו"כן" שצירופן מצביע על הפתעה. לכן, המשמעות היא: "רגע! חשבנו משהו על העבד אבל המציאות שונה מאוד!"
המציאות בפועל באה לידי ביטוי בחלק הבא של הפסוק: "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". החלק הראשון מציב זו לצד זו את המילים "נשא" ו"חוליינו". אותן מילים מופיעות יחד בירמיה י 19 אבל להבדיל מירמיה, העבד בישעיה נג נושא את סבלם של אחרים.
ממש כשם שבפס' 3 היה "איש מכאובות וידוע חולי", כך בפסוק 4 "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". לא מדובר רק בחזרה. בפסוק 4 אנחנו למדים למה הוא היה איש מכאובות, למה הוא היה ידוע חולי. הסיבה היא שהוא נשא את חוליינו ואת מכאובינו. החוויה המרה שלו הייתה בגללנו.
אכן – כדי להבין את המשמעות המלאה של המילה, אולי נשכתב: "וואו, מפתיע לגלות את כל זה!" מתברר שזה ההפך הגמור ממה שחשבנו קודם: "ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה". המילה "נגוע" מופיעה במלכים ב טו 5 כאשר אלוהים היכה את עזריה בצרעת, והתלמוד (סנהדרין צח א) מייחס את התואר מצורע למשיח, בהתבסס על הפסוק הזה בישעיה. כך שאנו רואים קשר שנעשה בתלמוד בין הילה נגוע לממב הצרעת. הקונוטציה של צרעת מופיעה גם בכמה גרסאות יווניות קדומות. אותה מילה מופיעה גם באיוב ובוויקרא יג-יד. העבד לא היה נגוע במחלה כלשונה (פסוק 5 הופך את המטאפורה לפציעה, לא למחלה) ולכן העיקר הוא שחשבנו שהעבד סובל את משפט אלוהים.
ישעיה נג 5
וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.
הפסוק לוקח את הרעיון הלאה. לא זו בלבד שהעבד סבל (פס' 3), לא זו בלבד שהסבל שלו היה בגללנו, גם לא הבנו אותו (פס' 4) ועכשיו בפסוק 5, אנחנו למדים איך הוא סבל למעננו. הוא מרפא אותנו. הפסוק הזה משנה את המטאפורה לפציעה: אנחנו נרפאים באמצעות "חבורתו". זאת ועוד, ישעיהו אומר במפורש: הפשעים והעוונות שלנו הביאו את העבד למצב הזה.
"והוא מחולל מפשעינו". המילה "מחולל" מופיעה בישעיה נא 9 ובתהילים קט 22 ("חלל"). היא מצביעה על יצירת חלל בגוף באמצעות כלי חד. זוהי המשמעות כלשונה בישעיה נא 9, אולם בתהלים קט 22 המשמעות היא מטאפורית או לא-קטלנית. מותו של העבד מתואר כמוות אלים.
הייסורים שלו מביאים לנו שלום. בישעיה מח 22 כבר קראנו ש"אין שלום אמר ה' לרשעים", אבל כאן סוף סוף אנו מקבלים שלום באמצעות פועלו של העבד. המשמעות היא שהיו אלה חטאינו ורשעותנו שלנו, אשר מנעו מאתנו שלום, ולא חטאיו של העבד.
ישעיהו נג 6
כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ.
כאן הופך ישעיה למפורש: העוון שלנו מוטל על העבד.
כולנו כצאן תעינו. המילה "צאן" היא מילה קיבוצית. עדר. לא מדובר רק ביחידים שתעו אלא בעם שלם – העם כולו תעה בדרכו. התרגום מפרש "תעינו" כיציאה לגלות, והיא בעצם מצביעה על הסיבה לגלות: החטא שלנו.
העם כולו תעה אבל כך גם כל פרט בעם: איש לדרכו פנינו. המילים "לדרכו פנינו" מצויות גם בישעיה נו 11: "וְהֵמָּה רֹעִים, לֹא יָדְעוּ הָבִין; כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ". באותו פסוק, הרועים הם המנהיגים אבל בפסוק שלפנינו, כל עם ישראל תועה.
"וה' הפגיע בו את עוון כולנו". אין מדובר במישהו המניח בעדינות משהו על כתפיו של אחר. המילים "הפגיע בו" מצביעות על מפגש או היתקלות. העוון, שמשמעותו יכולה להיות גם העונש על העוון שלנו, "פוגע" או "נתקל" בעבד, ויש במילים נימה של אלימות. העם חשוף כמו צאן למתקפה (לא רק של טורפים כגון זאבים אלא גם של אשמתם וחטאם), אבל העבד נושא במקומם את עוצמת התקיפה. אם כן, הדימוי כאן הוא חזק יותר מתמיד: ״ וה' הפגיע בו״. החטא שלנו, או העונש על החטא שלנו, תוקף ופוגע בעבד. מדובר בפגיעה דרמטית וקשה.
ישעיה נג 7
נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.
כאן אנו לומדים כיצד מגיב העבד לסבלו: הוא נכנע לו בתמימות.
"ניגש והוא נענה". מהלשון משתמעת גם המחשבה שהוא זכה ליחס קשה אף על פי שנכנע או שהוא נשאר כנוע למרות הדיכוי. מעניין שהפועל "ניגש" מתאר גם את היחס של המצרים לעברים בשמות. העבד, שבחלק משירי העבד הקודמים הוא ישראל, הוא אדם-בודד (אינדיוידואל) המזדהה עם עמו ישראל.
"ולא יפתח פיו". בדומה לישעיה מב 2, "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא; וְלֹא־יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ". המשמעות איננה שהוא חי את חייו בדממה מוחלטת, אלא שהוא נכנע לייעודו וקיבל אותו.
"כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה". הסמלים מזכירים את שה הפסח משמות יב 3, אותו סמל שיוחנן המטביל השתמש בו כאשר אמר שישוע הוא "שה האלוהים". הפרשן ג'ון אוסוואלט ציין שסמל הכבש מופיע לאורך הפרק ומוסיף: "אם המחבר לא התכוון לכך שקוראיו יחשבו במונחים של קורבן, אין ספק שהוא טעה מאוד בבחירת הסמלים". ואולם, בשלב זה בפרק, איננו עוסקים רק בסמלים כלליים של סבל אלא במיוחד בסמל של קורבן.
ישעיה נג 8
מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.
"מעוצר וממשפט לוקח". אפשר לפרש בשתי דרכים: "ניצל מדיכוי ומעונש" (כלומר, שוחרר, יצא לחופשי) או "נלקח בגלל דיכוי ועונש" (כלומר, הושלך לכלא). הבעיה היא מילת היחס "מ" שאפשר לפרש לכאן או לכאן.
אבל ההקשר מכוון אותנו אל הפירוש הסביר יותר. הפסוק הזה איננו מתאר מצב של ניצחון (הצלה מדיכוי) אלא ממשיך את רעיון הסבל שלא בצדק. הפרשנות השנייה עדיפה.
"ואת דורו מי ישוחח". כלומר, "מי מבין בני דורו חשב שהעבד עשה את מה שמתואר בחלק הבא של הפסוק (אפשר לעצמו להיכרת מארץ חיים) למענו?" או במילותיו של הפרשן: "למי היה אכפת?" במקרה הזה, יש חיזוק של קו המחשבה בפסוקים 3-1 בפרק.
האפשרות השנייה היא: "מי חשב על צאצאיו (דורו)?" כלומר, איש לא היה אפילו לחשוב על צאצאיו. חייו של העבד קוצרו, לא היו לו ילדים, אות להיעדר ברכת אלוהים, עוד מצב של אי צדק בחייו של העבד.
כל אחד מהפירושים הגיוני. למי בדורו היה אכפת, מי שם לב או הקדיש לכך מחשבה? או שאיננו יכולים בכלל לדבר על ילדיו מאחר שבהתאם לחלק השני של הפסוק, חייו קוצרו. שני הפירושים נכונים לגבי העבד.
"כי נגזר מארץ חיים". כאן יש מחלוקת אם המילה "נגזר" מופיעה במשמעותה כלשונה או כסמל. (הפרשנות לקטע הקודם "ואת דורו מי ישוחח?" מובילה לפרשנות שמדובר במוות פיזי.)
מילה זו מצביעה על מוות או על רצח בירמיה יא 19 ובתהילים נב 7. על רקע האזכור המפורש של מוות בישעיה נג 9 והעובדה שחייו היו קורבן בישעיה נג 10, איננו מדברים על מוות מטאפורי אלא מוות כלשונו.
"מפשע עמי נגע למו". המשמעות הקרובה יותר של הקטע היא "על פשע עמי – נגע לו". מיהם "עמי" כאן? ייתכן שהנביא מדבר על עמו ישראל (כך טוען הפרשן ג'ון אוסוואלט מאחר שהנביא כבר דיבר על החטאים והפשעים "שלנו"), או אלוהים מדבר על עמו (כפי שטוען הפרשן אדוארד ג' יאנג). במגילת קומראן 1QIsaa כתוב "עמו", עמו של העבד, וכך נמנע הקושי שבהכנסת גוף ראשון כאן. מגילות קומראן נכתבו כאלף שנים לפני שהופיעו כתבי היד של נוסח המסורה, והן בדרך כלל נכונות יותר. בין שמדובר ב"עמו" או ב"עמי", הכוונה לעם ישראל.
במילים "נגע למו", אפשר לפרש את המילה "למו" גם כ"להם" ובפסוק הזה הוא בדרך כלל הקשה מאוד על המחלוקת סביב השאלה אם זהותו של העבד היא של יחיד או רבים. מייקל בראון ציין שישעיהו משתמש במילה "למו" גם כהתייחסות ליחיד בישעיה מד 15. ואלטר קייזר מוסיף ומצטט שימוש של "למו" במובן של יחיד בבראשית ט 27-26. הדקדוק במקרה זה איננו מכריע כפי שחושבים חלק מהפרשנים הטוענים שמדובר בעם. בהקשר של כל שאר ההתייחסויות האינדיבידואליסטיות בפרק, הפרשנות "לו" מתאימה גם מבחינת ההקשר וגם מבחינת הדקדוק.
ישעיה נג 9
וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
המילה "רשעים" ברורה דיה, אבל מיהו ה"עשיר"? (למילה יש מובן גם קיבוצי וגם יחידני.) לפי הרקע התנכי, העשירים יכולים להיות המדכאים. העבד נקבר בקרב מדכאיו. או ייתכן שהמשמעות היא אדם עשיר, דבר המזכיר את מתי כז 60-57, שבו העשיר מניח בקברו את גופתו של ישוע. (למרות שמתי לא ציטט את הפסוק הזה.) מתברר שייתכן שיש כאן אירוניה: העבד היה אמור להיקבר עם מדכאיו, הרשעים והעשירים, אבל למרבה האירוניה, העשיר ממתי היה בעצם אדם צדיק. זהו מעין עיבוד אחר על "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן, עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב" (בראשית נ 20).
ישעיה נג 10
וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח.
המילים "דכאו" ו"החלי" מופיעות בצורות שונות בישעיה נג 5-4. חלק מהרעיונות המרכזיים של הפרק מודגשים שוב בפסוק זה. ובעוד בפס' 6 כתוב "וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ", פה המילים חזקות עוד יותר: "ה' חפץ דכאו". לא מדובר בסדיזם מצד אלוהים. בסוף הפסוק מופיעה אותה מילה, חפץ, "חפץ ה' בידו יצלח". איך זה ייתכן? זה קורה כי הוא "אשם נפשו", הוא מסר את עצמו כקורבן אשם. (השווה עם דבריו של ישוע בברית החדשה כאשר הוא מקריב את חייו מרצון.) הכתובים מדברים על אלוהים פעמים רבות כעל הגורם העיקרי גם אם יש גורם משני. העבד מקריב את חייו מרצון, מעשה המשתלב היטב עם רצון אלוהים.
"אשם" הוא שמו של קורבן שנועד לכפר על אשמה המוזכר בספר ויקרא. כאן אנחנו חוזרים לשפה הסמלית של הקורבנות: העבד יהיה קורבן האשם עבור החטא.
ההצדקה הסופית של העבד
החלק השני של פסוק 10 ממשיך מסבל להצדקה: "יראה זרע, יאריך ימים".
דברים רבים נכתבו על השאלה אם המילה "זרע", מתייחסת לצאצאים במובן הפיזי (ובזאת מתבטלת האפשרות שישוע מגשים את הפסוק) או לצאצאים רוחניים, ואם הפירוש הזה למילה "זרע" לגיטימי. אפשר להיעזר כאן בתהילים כב 31 שם כתוב "זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ", מילים המצביעות על דורות בעתיד, בין שמדובר בצאצאים של המשורר או לא.
גם הספר "חוכמת שלמה"[3], המתוארך בדרך כלל למאה השנייה לפנה"ס, מספק לנו תובנה בנושא. פרסטון ספרינקל כתב שהשכר והעונש המתוארים בספר דברים מופיעים גם ב"חוכמת שלמה" אבל בצורה שונה:
"הצדיקים עוברים לעולם-הבא, מאחר שבחיים בעולם הזה הם נרדפים והרשעים משגשגים, דבר הנראה בבירור בחוכמת שלמה פרק ג. כאן טוען המחבר: ״אשרי העקרה בל-נטמאה אשר לא ידעה משכב עוון, תישא פרי לפקודת הנפשות״ (חוכמת שלמה ג 14-13), כלומר, למרות שהייתה עקרה (ללא צאצאצים) בעולם הזה - היא תישא פרי בעולם הבא.
מכאן שלפני המאה הראשונה לספירה, היו יהודים שקיבלו את האפשרות שזרע, צאצאים, פרי וכו', מיושמים במשמעות שאיננה כלשונה או מושלכים לעידן שאיננו חלק מתוחלת החיים של אותו אדם עלי אדמות.
צאצאים (או זרע במובן הפיזי) וחיים ארוכים נחשבו אות לאהדת אלוהים. הברכות האלה הן חלק מחבילה של מטאפורות לשיקום, רווחה ושלום. אלה, נוסף על ההשקפה המרומזת ב"חוכמת שלמה", עוזרים להבין היטב את הפסוק. לכן נראה שאין כל טעם להתווכח בשאלה אם המילה "זרע" מופיעה במשמעות סמלית או גשמית או מתייחסת גם לחסידים של מישהו ולא רק לילדים. העיקרון הוא שהעבד יחזור לחיים נורמאליים ובמקרה הזה, לחיים לאחר המוות.
"וחפץ ה' בידו יצלח". המילים "יצלח" ו"חפץ" מופיעות יחד גם בישעיה נה 11, שם כתוב על דבר אלוהים שהוא "עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו". כשם שאלוהים תמיד יגשים את רצונו ואת מטרותיו, כך החיים והמוות של העבד יגשימו את מטרות אלוהים.
ישעיה נג 11
מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲוֺנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל.
העבד "יראה" בזכות סבלו – מה הוא יראה? אין מושא ישיר מבחינה דקדוקית. לכן, חלק מהפרשנים היהודים טוענים שהעבד יראה את הזרע שהוזכר זה עתה. עם הדוגלים בפרשנות הזאת נמנים אליעזר מבלגנצי (פרשן רבני צרפתי מהמאה ה-12), יצחק אברבנאל (פרשן רבני פורטוגזי מהמאה ה-15) ושמואל לוצאטו (פרשן רבני איטלקי מהמאה ה-19). אחרים מוסיפים את המילה "טוב" כמושא: "יראה טוב". זוהי הפרשנות של אבן עזרא והרד"ק. תרגום השבעים והמסמכים שנמצאו עם מגילות ים המלח ומכונים1QIsaa,b מציינים את המילה "אור" – "יראה אור". ייתכן שמגילות ים המלח קרובות יותר לטקסט המקורי. כולם רוצים לדעת מה בדיוק יראה העבד, ואיננו יכולים לדעת לבטח.
"בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים, ועוונותם הוא יסבול". המילה "עוון" והפועל סב"ל לקוחים מפסוקים קודמים ומחזקים את מסר הפסוק.
ישעיהו נג 12
לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.
הסמלים בחלק הראשון של הפסוק מצביעים על תהלוכת ניצחון – כשם שהסבל שלו היה עצום, כך גם השכר שלו הוא ניצחון עצום. הפרשנים היהודים אומרים שה"רבים" הם חלקו בשלל (אבן עזרא) או שאלוהים ייתן לו נחלה בקרב רבים (רש"י ולוצאטו). כך גם לגבי הפסוקית הבאה: הוא מקבל את הרבים כשלל או הוא מחלק את השלל עם רבים (תלוי אם המילה "את" מצביעה על המושא הישיר או משמעותה מילת היחס "עם"). הסמלים פועלים בשני הכיוונים: העבד שסבל למען הרבים, כעת מקבל אותם באופן סמלי כשלל במלחמה. הוא המנצח והוא לוקח אותם בעקבות פועלו, או שהעבד יכול לשתף בתוצאות הרוחניות שהשיג את הרבים שלמענם מת. כל אחת מהפרשנויות מתאימה אם כי הראשונה מדהימה יותר.
"תחת אשר הערה למוות נפשו".
חזרה על המילים "מוות" ו"נפש" מפסוקים קודמים. נראה שהפסוקית הזאת מתארת בצורה ברורה ביותר מוות אמיתי, גופני.
"ולפושעים יפגיע".
אוזוולט מציין שהמילה "פושעים" בישעיה נועדה לשם גינוי.
"והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע". כאן יש כמה מילים המחזקות פסוקים קודמים בפרק: "רבים", "פשע", "נשא", "הפגיע". השורש פג"ע הופיע קודם במובן של פגיעה ואילו כאן במובן של הפגעה.
הקטע של ישעיה נב 13 – נג 12 ממשיך את נושא העבד המופיע בפרקים קודמים בספר, אבל כשם שחלק משירי העבד הקודמים רמזו, איננו עוסקים כאן בכל ישראל אלא בפרט יחיד בתוך עם ישראל הנושא את חטאי העם באמצעות מוות כקורבן, והמוות הזה איננו מסתיים בתבוסה אלא בניצחון. כך מכין העבד היחיד את עם ישראל להמשיך ולמלא את ייעודו כעם שנועד לשרת.
כעת נבחן מה מלמדת הברית החדשה על ישעיה נג.
חלק ג: ישעיה נג בברית החדשה
הברית החדשה מספקת מגוון רחב של ציטוטים מהפרק ומרמיזות אליו. אפשר לחלק אותם כך לפי נושאים:
הפרק ככלל
ספר מעשי השליחים ח מתאר כיצד הפרק כולו הפך לבסיס לשיחה על ישוע, ומצטט את נוסח תרגום השבעים לישעיה נג 8-7:
קֶטַע הַכָּתוּב שֶׁקָּרָא הָיָה:
"כַּשֶֹה לַטֶּבַח יוּבַל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקַּח וְאֶת־דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ,
כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים." (מעשי השליחים ח 33-32)
השיחה נמשכת:
אָמַר הַסָּרִיס אֶל פִילִיפּוֹס: "אֶשְׁאַל אוֹתְךָ, עַל מִי הַנָּבִיא אוֹמֵר זֹאת, עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר?" פָּתַח פִילִיפּוֹס בִּדְבָרוֹ וּבְהַתְחִילוֹ מִן הַכָּתוּב הַזֶּה בִּשֵֹר לוֹ אֶת יֵשׁוּעַ. כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ בָּאוּ אֶל מְקוֹם מַיִם. אָמַר הַסָּרִיס: "הִנֵּה מַיִם. מַה יִּמְנַע אוֹתִי מֵהִטָּבֵל?" (מעשי השליחים ח 36-34)
במעשי השליחים ח בולטים כמה דברים:
ראשית, נראה שהפסוקים על מוות והשפלה העלו את השאלות של הסריס. את מי הורגים, ממי מונעים צדק וממי נוטלים את חייו? ייתכן שסקרנותו עלתה בגלל הסמל המטריד שבגורל האכזר של היחיד המתואר בפרק.
שנית, שאלתו של הסריס מספקת לנו הצצה לפרשנויות לפרק מהמאה הראשונה. נראה ששתי האפשרויות שעלו בדעתו היו ישעיהו עצמו או אדם אחר. ייתכן שהפרשנות ה"ביוגרפית", שבה ישעיהו מדבר על עצמו, הייתה נפוצה במאה הראשונה. בכל מקרה, מעניין שהסריס הבין שהפרק מתייחס אל פרט יחיד, לא לעם ישראל ככלל.
שלישית, כאשר דיבר פיליפוס על ישוע, הוא התחיל בקטע הזה אבל לא סיים בו. ברור שהיו לסריס שאלות לגבי זהות האדם הסובל בפרק ונחשף לכמה פרשנויות שונות. כך פיליפוס היה יכול להמשיך לשיחה על ישוע בפרק הזה לפני שעבר הלאה לפסוקים אחרים (שלצערנו אינם מוזכרים).
סבלותיו של העבד ומטרתם
הֵשִׁיב לָהֶם: "אֵלִיָּהוּ אָמְנָם יָבוֹא רִאשׁוֹנָה וְיָשִׁיב אֶת הַכֹּל; וְאֵיךְ כָּתוּב עַל בֶּן־הָאָדָם שֶׁיִסְבֹּל הַרְבֵּה וְיִמְאֲסוּ בּוֹ?" (מרקוס ט 2). ישוע הרבה לדבר על הסבל, על המוות ועל התחייה הצפויים לו (את הכינוי "בן האדם" לקח מדניאל ז). נבואות אחרות על סבלו ובאופן כללי על הבגידה, על הדחייה ועל המוות אפשר למצוא במתי כו 2, במרקוס ט 31, במרקוס י 33 ובלוקס כד 7.
על אילו פסוקים הסתמך ישוע כאשר טען שהוא, בן האדם, צריך לסבול, למות ולקום לתחייה? ייתכן שעל ישעיה נג ואולי גם על כמה משירי העבד בישעיה. מבין כל הנבואות על הסבל, ניתן למצוא בלוקס כב 37 ציטוט מפורש מישעיה נג:
"אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵא בִּי הַכָּתוּב הַזֶּה: 'וְאֶת־פּוֹשְׁעִים נִמְנָה.' וְאָמְנָם מַה שֶּׁמְּכֻוָּן אֵלַי הוֹלֵךְ וְנִשְׁלָם".
מטרת סבלו מתוארת במרקוס י 45:
"כִּי גַּם בֶּן־הָאָדָם לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים..."
התיאור ספציפי יותר מהנושא הכללי של סבל המופיע בפסוקים אחרים. החוקר מייקל בירד מתרגם את ישעיה נג 12 כ"שופך את נפשו למוות" ומציין את ההקבלה הרוחנית לדברים של מרקוס (י 45): "כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים".
העבד הסובל כמופת
האגרת הראשונה של פטרוס ב 25-21 איננה מציגה את הפרק כנבואה אלא כמופת. היא מצטטת את ישעיה נג 9 ומרמזת לפסוקים אחרים בפרק בישעיה:
אָכֵן לָזֹאת נִקְרֵאתֶם, כִּי גַּם הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו - הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לֹא עָשָׂה וְלֹא נִמְצְאָה מִרְמָה בְּפִיו; אֲשֶׁר חֵרְפוּהוּ וְלֹא הֵשִׁיב חֵרוּף, סָבַל וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר דִּינוֹ לְשׁוֹפֵט הַצֶּדֶק; הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה; אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם, כִּי הֱיִיתֶם כְּצֹאן אוֹבְדוֹת, אַךְ עַתָּה שַׁבְתֶּם אֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹמֵר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.
פטרוס מרמז במילים אלה לישעיה נג ומצטט אותו כשהוא נזכר באירועים מסוימים בחייו של ישוע. לדוגמה, מרקוס טו 5: "אולם ישוע לא השיב עוד דבר, לתמהונו של פילטוס". באופן זה מדגיש פטרוס את משמעות תפקידו של ישוע כמשרת כדי לעודד את תלמידיו לשרת.
העבד והכרזת הבשורה
יוחנן יב 41-37 מצטט את ישעיה נג 1:
אַף כִּי עָשָׂה אוֹתוֹת רַבִּים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ. וְזֹאת לְקַיֵּם אֶת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "יהוה, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה?" לָכֵן לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: "הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם." אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמַר יְשַׁעְיָהוּ בִּרְאוֹתוֹ אֶת כְּבוֹדוֹ, וְעָלָיו דִּבֵּר.
ישעיה משלב את ישעיה נג 1 עם ישעיה ו (בפסקה השלישית של הציטוט) כדי לספר על הדחייה של ישוע. נראה שיוחנן יב 38 מפרש את דבריו של ישעיהו כתורתו ומעשיו של ישוע עצמו, אם כי ייתכן שיוחנן מתייחס לדבריהם של השליחים כשהכריזו על ישוע. כאן אין מדובר בסבלו של העבד אלא על ההכרזה בדבר מה שהעבד הגשים.
נוסף על כך, שאול השליח מצטט את ישעיה נב 15 ברומים טו 21-20:
וְאָמְנָם הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְבַשֵֹר בִּמְקוֹמוֹת שֶׁטֶּרֶם הִשְׁמִיעוּ בָּהֶם אֶת שֵׁם הַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶבְנֶה עַל יְסוֹד שֶׁל אֲחֵרִים, אֶלָּא כַּכָּתוּב: "אֲשֶׁר לֹא־סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ."
שאול השליח ציטט את הפסוק הזה כדי להסביר את שאיפתו להכריז את הבשורה במחוזות חדשים. במובן הזה, הוא ראה את ההכרזה המתוארת בישעיה מתגשמת בהכרזת הבשורה שהוא הכריז.
העבד וריפוי
מתי ח 17-16 מצטט את ישעיה נג 5-4 ביחס למעשי הריפוי שישוע חולל:
לְעֵת עֶרֶב הֵבִיאוּ אֵלָיו רַבִּים שֶׁהָיוּ אֲחוּזֵי שֵׁדִים וְהוּא גֵּרֵשׁ אֶת הָרוּחוֹת בִּדְבַר פִּיו וְרִפֵּא אֶת כָּל הַחוֹלִים, לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם."
מעניין שישעיה נג מתאר קרוב לוודאי את חטא האדם כחולי במקום לתאר מחלות גופניות בפועל, אבל מתי נעזר בפסוק כדי להצביע על חולי בפועל. חשוב לזכור שבברית החדשה, חולי גופני ורוחני נתפס בשני צדדים של אותה מטבע. לכן, השימוש של מתי בישעיה עולה בקנה אחד עם ההשקפה הזאת.
העבד הצדיק. לבסוף, המילים "צדיק עבדי" מישעיה נג 11 משתקפות במעשי השליחים ג 14 (בנאום של כיפא), במעשי השליחים ז 42 (דבריו של סטפנוס) ובמעשי השליחים כב 14 (דבריו של שאול השליח) וכן בראשונה של יוחנן ב 1. מכאן שהיה נפוץ להתייחס לישוע במילה "צדיק" ואם היא איננה משקפת את ישעיה נג 11 באופן ישיר, היא בהחלט משקפת את השפעתם של פסוקים שונים בתנ"ך.
חלק ד: התיאולוגיה של העבד
העבד כמשיח
רבות נאמר על זהותו של העבד, גם בשלושת שירי העבד האחרים וגם בקטע הזה. אם נביא בחשבון את ההקשר של התנ"ך כולו, ברור שעם ישראל נקרא להיות עבד לה' בניגוד מוחלט לכך שהיה בפועל עבד לפרעה. הניגוד מופיע גם בברית החדשה כאשר היא מציבה את עבד המשיח בניגוד לעבדות לדברים אחרים. בהמשך הברית החדשה מתברר שעם ישראל איננו מתנהג באופן עקבי כעבד ה' (וגם לא הקהילה בברית החדשה!). יש הטוענים שהתורה בעצם התכוונה להראות שבגלל חטאי ישראל, צריך לנעוץ את התקווה במשיח העתיד לבוא. בשיר העבד הרביעי, התיאור כבר איננו מתאים לעם אלא לבן ישראל מסוים שבהתאם לברית החדשה, הוא ישוע המשיח. לתיאור בישעיה נב 13-נג 12 יש משמעות רבת פנים שאיננה מתבררת עד שהיא מתגשמת.
אופי ההתגשמות
נבואות התנ"ך שונות זו מזו בטבען. במקרה של הקטע שלפנינו, אפשר לראות התגשמות צרה בישוע ואחר כך התגשמות במובן הרחב. קודם עם ישראל היה העבד ועם הזמן הוא הצטמצם לעבד מסוים בעם ישראל, המשיח. "מצידו השני של הצלב", אם אפשר לומר, גם תלמידיו של ישוע הם עבדים (ולמעשה, כפי שראינו, שאול מייחס פסוק מהקטע לפעילות שלו) – והתקווה שעם ישראל ייוושע ויגשים את ייעודו כעבד, עומדת בעינה.
ההצרה וההרחבה מופיעות בדרכים רבות. לדוגמה, ישוע מגשים את הכהונה בעצמו אולם מצד שני, אנשי אלוהים אמורים להיות כוהנים לפי המופת שהציב ישוע. הגשמה משמעה שישוע הוא השיא של הבטחות אלוהים לישראל וקיום המצוות, אבל במקרים אחרים, אנשי אלוהים אמורים לגלות את אותו ציות ולמלא את אותם תפקידים שישוע בעצמו מילא.
עוד דרך לראות זאת היא דרך גלגל שבו המשיח הוא המרכז ותפקידים כגון כוהן או עבד הם החישורים היוצאים לאנשי אלוהים גם בימי התנ"ך וגם בימי הברית החדשה. ייתכן שהדימוי הזה מאפשר עוד רצף מהתנ"ך לברית החדשה כי הוא מתאר את הקשר בין אלוהים לבין עמו באופן סינכרוני (דברים המתרחשים באופן סימולטאני) בעוד ההצרה וההרחבה הן דיאכרוניות (דברים המתרחשים לאורך רצף של זמן).
המשיח הסובל
פרק נג בישעיה מצביע על כמה דברים בעודו מיוחס לישוע המשיח:
1.הוא מזוהה עם עם ישראל, שגם הוא היה נתון לדיכוי באופן דומה. בסופו של דבר, הסבל של המשיח אפשר לו להזדהות עם כל מי שסובל שלא בצדק.
2.הוא אלוהים. אומנם הדברים אינם מופיעים מפורשות, אבל העבד מזוהה כאן עם "זרוע ה' ", כוח ה' להושיע. ההיבט המדהים הוא שבעוד זרוע ה' בדרך כלל מייצגת ניצחון צבאי על ארצות אויב מדכאות, ישועת אלוהים מוצגת במונחים של קורבן מנצח על חטא, לא באמצעות כוח אלא באמצעות גורם המוכן מרצונו לקבל ולשאת את אשמת ישראל וחטאו.
3.המשיח היה קדוש מעונה. מוות על קידוש האמונה בדרך כלל מיוחס לתלמידיו של ישוע. גם ביהדות, מוות על קידוש השם נחשב לעבודת אלוהים הנעשה בתגובה להזנחת התורה או המרת הדת. היהודים בימי הביניים שסירבו להתנצר תחת לחץ, הוצאו להורג ונחשבו לקדושים שקידשו במותם את השם. אבל מהזיהוי בין המשיח לבין עמו, עולה שהסמל של קדוש מעונה אולי איננו מתאים לישוע כי הוא מת למען מטרה מסוימת. הפרשנים התלבטו אם העבד יכול להיות הנביא עצמו שסבל למטרות צדק או עם ישראל שסבל מוות למען עמי העולם. מחברים ואומנים יהודים רבים ממזרח אירופה השתמשו בדמותו של ישוע כדי לגלם את הסבל היהודי. כשם שהנוצרים אמורים כמשרתי ה' ללכת בעקבותיו של העבד הסובל, כך אפשר לראות את המשיח בישעיה נג כאב טיפוס של הקדושים שמתו על קידוש אמונתם.
הנתיב של המשיח ושל עמו
נתיב חייו של העבד בישעיה נג מתואר בפרק: ראשיתו צנועה, הוא סבל למען הזולת, מת כקורבן ואלוהים זיכה אותו. באותו אופן, הברית החדשה מראה שעלינו ללכת בעקבות המשיח בענוותו (הראשונה של פטרוס ב 21) ובסבלו (פיליפים ג 10) ובסופו של דבר, גם לנו מובטחות תחייה והצדקה.
אופי מותו של המשיח כקורבן
חלק מהדיון של החוקרים נסוב סביב השימוש במילה "אשם". ריצ'ארד אברבק הראה שבהקשר הרחב יותר של ספר ישעיה, וכן של התנ"ך כולו, סמל הקורבן מובן והגיוני. "הגלות מהארץ המובטחת היה חילול הקודש – והקודש הספציפי היה ישראל עצמו, שהיה 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' לה' (שמות יט 6). לכן, סבלו של העבד כקורבן אשם הגיוני בהחלט בהקשר של ישעיה מ-סו". זאת ועוד, כשם שהאדם השיב את מעמדו של המקריב שטימא את הקודש, "כך גם העבד בישעיה נג הקריב את עצמו כקורבן אשם (ישעיה נג 10) כדי לפצות ולכפר למען ישראל על חטא השחיתות כדי שהעם יוכל לצאת מהגלות ולשוב לארץ הקודש ולמעמד המקודש של עבד. כך מתפרש הפסוק לאור המילה 'אשם' (קורבן אשם), לא רק כפרה ופיצוי אלא שיקום בפועל". באופן הזה, העבד הסובל האולטימטיבי מכפר על 1. העם ככלל 2. על השארית בעם 3. על הנביא ישעיהו 4. על עמי הגויים, והוא משיב אותם למעמדם כמשרתי אלוהים ועדיו. כולם זקוקים לכפרה ולשיקום בגלל החטא. מי שמקבל כפרה ובמקרה של עם ישראל גם שיקום הופך לעבד(י) ה' (עמי הגויים לא נקראו מלכתחילה להיות עבדי ה' אבל כעת הם יכולים להשתתף לראשונה במעמד הזה).
יישום
תיאולוגיה מובילה ליישום ולמסקנות. מצד אחד, הישגיו של העבד למעננו הם יחידים במינם. הוא מסר את חייו כדי לכפר על חטאינו ולכן עלינו להודות לו ולעבוד אותו. מצד שני, יש היבט שכן שב ונשנה, והוא הקריאה להיות עבדים. קודם כיפא מבהיר שעלינו ללכת בעקבות המופת להתנהגות ולאתיקה שהציג העבד ישוע ולגלות ענווה ונכונות לסבול למען שמו. גם חלק מאבות הכנסייה ציינו את שני ההיבטים האלה בישעיה נג, והם ראו בפרק גם נבואה כריסטולוגית וגם מופת.
כמה פעמים גם ראינו את זיהוי העבד עם עם ישראל. העם אומנם מכונה עבד ה', אבל הוא זקוק לטיהור בעצמו כדי שיוכל לעבוד את אלוהים כשם שנועד לעשות. אנחנו, יהודים וגויים המזוהים עם ישוע ועם גוף המשיח, צריכים גם להקדיש את הזמן לגשת לאלוהים ולבקש ממנו לטהר אותנו כדי שנוכל לשרת אותו. קריאת החלק הראשון של ישעיה ו על קריאתו של ישעיהו וטיהורו מחטא כדי להכין אותו למשימתו, יכולה לעזור לנו להבין את פעולת הכפרה של העבד בישעיה נג ולהזכיר לנו את חולשותינו ואת חטאינו. אבל אנחנו תמיד זוכרים שישוע העבד, הצדיק רבים במותו ושהצורך התמידי שלנו להיטהר (ראה הראשונה של יוחנן ב 1) ולשרת הם שני היבטים של החיים המשיחיים שתמיד נמצאים לנגד עינינו.
הערות שוליים:
[1] הידוע גם בשם יוסטינוס הקדוש
[2] C. G. Montefiore and H. Loewe, Rabbinic Anthology (New York: Schocken Books, 1974), 544. The initials at the end of the quote indicate that this is Loewe’s comment. Italics added.
[3] חכמת שלמה הינו אחד מן הספרים החיצוניים לתנ״ך אשר ככל הנראה נכתב במאה הראשונה לפני הספירה במצרים. השימוש שנעשה בספר במאמר הזה הינו לצרכי השוואה ספרותית.