המשיח עומד בלוחות-זמנים
הפנייה: דניאל ט 27-24
התגשמות: מתי כד 16-15; מרקוס יג 15-14; גלטים ד 4
כנער צעיר נלקח דניאל לשבי בבבל, שם הוכיח את עצמו מהר מאוד כאדם מוכשר וירא אלוהים. עד פרק ט דניאל כבר נמצא שנים רבות בגלות והוא כבר אדם מבוגר מאוד. הוא גם הקדיש זמן לקריאה והגות, ולמד את ספר ירמיה. שם הוא קרא שגלות בבל תימשך 70 שנה. העת הגיעה, אבל מעט קודם לכן החל דניאל להתפלל ולצום למען עצמו ולמען עמו, ביקש שאלוהים יסלח להם וישיב אותם לישראל (ראה דניאל ט 3-1). עיקר פרק ט עוסק בתפילת ליבו של דניאל.
בעודו מתפלל, הופיע לפניו המלאך גבריאל ומסר בפיו: המסר של גבריאל אינו עוסק ב-70 שנות הגלות (דניאל ידע שהן עומדות להסתיים) אלא ב"שבעים שבועים" או בתקופה של 490 שנים, ששיאה איננו רק בשיבה מבבל אלא בעידן המשיח. דניאל וודאי התעודד מאוד מהמסר הזה!
זהו חלק מהמסר של המלאך גבריאל בנוגע ל-490 השנים:
שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלַחְתֹּם (וּלְהָתֵם) חַטָּאוֹת (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָוֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים׃ וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד, שָׁבֻעִים שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים׃ וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת׃ וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם (דניאל ט 27-24).
מספר גדול של ויכוחים התגלעו על הפרטים הכרונולוגיים של הקטע הזה. אבל בסוף, בלי כל קשר למהות הפרטים המוצגים, חשוב לשים לב רק לכמה נקודות עיקריות. לאחר שהכול כבר נאמר ונעשה אמר כומר בשם פרנסיס שפר בהקשר אחר ש"לא נותרו הרבה גברים בחדר" כלומר, לא נותרו הרבה אפשרויות.
ראשית, תקופת ה"שבועים[1] שבעים" (מההגדרה הזאת ברור כמעט לכולם שמדובר בתקופה של 490 שנה) מתחילה עם "מִן־מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם". פרשנים קדחו ממש אל תוך הפרטים ותיארכו את המושג "מוצא דבר" לזמנים שונים במאה השישית והחמישית לפנה"ס. בכל מקרה, החומות של ירושלים החלו להיבנות מחדש סביב 457 לפני-הספירה.
שנית, אחרי ״ששים ותשע שבועים״ נהרסו ירושלים ובית המקדש: "וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא". גם אחרי השבועים שבעים אנחנו עדיין מדברים על חורבן בית המקדש: "וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם".
לכן, 490 השנים מתחילות בבנייה מחדש של ירושלים במאה החמישית לפנה"ס ולוקחות אותנו לעידן חורבן בית המקדש שהתרחש בשנת 70 לס'.
שלישית, ה-"מָשִׁיחַ" מוזכר פעמיים אבל תרגומים של הקטע הזה הם מגוונים: אם התרגום מחלק את הקטע בדרך אחת, אז יש לנו שני משיחים, האחד מגיע אחרי שבעה שבועים (49 שנים) ואחד אחר - שמת - אחרי 62 שבועים נוספים (434 שנים). אם התרגום מחלק את הקטע בדרך אחרת, אז יש לנו רק משיח אחד, שמגיע אחרי שבעה ועוד שישים ושניים ושבועים (483 שנים). הרבה דיו נשפך בניסיון להבין את הדרך הטובה ביותר לפרש את כל זה, אך בסופו של דבר, נקודת המפתח היא: מתוך הנחה שמדובר ב-490 שנה, אותו משיח ימות קצת לפני חורבן בית המקדש (שהתרחש בשנת 70 לספירה).
המונח "משיח" לא היה ממש בשימוש בתנ"ך, אבל משמעותו היא "נמשח בשמן". כדי למנות מלכים וכוהנים לתפקידם משחו אותם בשמן; המשיח המוחלט היה ידוע כ-״המשיח״.
ורביעית, לא מדובר במשיח רגיל. האדם הזה ממלא שישה תנאים שדניאל מונה. הואיל ואותו משיח היה צריך לבוא לפני שנהרס בית המקדש בשנת 70 לספירה, אנחנו מבינים שישוע הוא אותו משיח שמת. אין שום מועמד אחר באותה תקופה. להלן ששת התנאים:
· לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע: כלומר, להמתין שהחטא יגיע לשיאו במקום לחסל אותו לגמרי מהארץ. בכתובים אנחנו רואים לעיתים שאלוהים מחכה שהחטא יגיע לנקודה מסוימת לפני שהוא נוקט בפעולה כלשהי. בבראשית טו 16, אלוהים אומר לאברהם כי לאחר סבלו הקשה של העם כעבדים במצרים, צאצאיו ישובו לארץ המובטחת: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה". ובנוגע לחטא שבא לידי ביטוי בדור של ישוע הוא עצמו אמר: "לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל דָּם נָקִי שֶׁנִשְׁפַּךְ עַל הָאָרֶץ מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק עַד דַּם זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם אוֹתוֹ בֵּין הַהֵיכָל לַמִזְבֵּחַ. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בּוֹא יָבוֹא כָּל זֶה עַל הַדּוֹר הַזֶּה" (מתי כג 36-35). רבנים לימדו שחורבן המקדש נגרם בגלל חטאם של דורות קודמים. אלוהים נוקט פעולה בנקודות כאלה. בית המקדש אומנם נחרב אבל אלוהים סיפק בחסדו אמצעי לכפרה בלי מקדש – מותו המכפר של ישוע.
· וּלַחְתֹּם (וּלְהָתֵם) חַטָּאוֹת (חַטָּאת): בהקשר של ישוע כמשיח, החלק הזה של הפסוק מצביע על מותו ככפרה על חטאינו. שאול השליח כותב לרומים: "אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים... שֶׁכֵּן אִם בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נִוָּשַׁע בְּחַיֵּי בְּנוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ" (רומים ה 8, 10).
· וּלְכַפֵּר עָוֹן: בסעודת הפסח האחרונה לקח ישוע: "בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: 'שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים'" (מתי כו 28-27).
· וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים: שאול השליח אומר באגרת אל הרומים ה 17: "שֶׁהֲרֵי אִם עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיח".
· וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא: המשמעות של המונח ״לחתום״ יכולה להיות לאשש, להעיד על אימות של משהו או להסתירו. ישוע בהחלט אימת, אישש את דברי הנביאים בחייו, במותו ובתחייתו; בעודו מדבר על משמעות הכתובים המסתתרת מאלה שדחו אותו. כל פרשנות יכולה להתאים.
· וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים: "קודש קודשים" יכול להתייחס גם ל"אדם מאוד קדוש" ויש חוקרים שמייחסים את הביטוי הזה למשיח.
רש"י, חכם אחר מימי הביניים שהיה כידוע הפרשן המצטיין בהיסטוריה היהודית, גם ייחס את הקטע הזה, לפחות בחלקו, למשיח, וגם ראה שאמור להתגשם לפני חורבן בית המקדש. עם זאת, רש"י חשב שהמשוח שמת היה אגריפס המלך, אבל את הקטע האחרון ייחס למשיח העתידי. אגריפס ודאי לא מילא את ששת התנאים שהזכיר דניאל. אם נצטרך לבחור במישהו מהמאה הראשונה כדי להיות המשיח, ישוע, ללא כל ספק, מתאים יותר מכולם!
הברית החדשה אינה מתייחסת הרבה לנבואה הזאת, אבל כדאי לציין את הקטעים הבאים:
"לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ - עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים (מתי כד 15-16).
"וּכְשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְשׁוֹמֵם עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְקוֹמוֹ - עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין - אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים; 15 מִי שֶׁעַל הַגַּג אַל יֵרֵד וְאַל יִכָּנֵס לָקַחַת דָּבָר מִבֵּיתוֹ" (מרקוס יג 15-14).
השיקוץ המשומם אינו מוזכר רק בדניאל ט 27, אלא גם בקטעים נוספים בספר דניאל המתייחסים לחורבנו של המלך הפגאני אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167 לספירה. אבל פרק ט בדניאל וישוע במתי ומרקוס, משקיפים מעבר לזה, אל חורבן גדול אף יותר. ישוע כאן מתייחס ככל הנראה לחורבן המקדש בשנת 70 לספירה ואולי גם מביט אל האופק, אל מה שעוד יתרחש כאשר יקרה החורבן המוחלט.
האזכור הנוסף בברית החדשה מדבר במושגים כלליים על ימי ביאת המשיח:
אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה (גלטים ד 4).
המילים "כאשר מלאה העת" מזכירות לנו את הפסוקים שעליהם הסתכלנו וראינו שאלוהים לוקח יוזמה רק כאשר חטאי בני האדם הגיעו לשיאם. כאן, אין מדובר בחטאי בני האדם כי אם בבשלות הזמן – ישוע הגיע בזמן הנכון, בזמן שאותו תכנן אלוהים. דניאל ט 27-24 מצביע על הזמן המתוכנן הזה במאה הראשונה, כאשר ישוע בא כבן אדם להיות קורבן הכפרה שלנו.
לתשומת ליבכם: שמי שמעוניין להעמיק בדניאל ט 27-24, מוזמן לפנות למקורות הבאים:
Michael L. Brown, Answering Jewish Objections to Jesus, vol. 3, Messianic Prophecy Objections (Grand Rapids; Baker Books, 2003), sections 4.18–4.21.
Harold W. Hoehner, Chronological Aspects of the Life of Christ (Grand Rapids, Zondervan, 1977).*
*הוכנר מפרש קצת אחרת, ורואה פער בין השבוע ה-69 לשבוע ה-70. בעודו רואה שישוע הגשים את הנבואה הזאת, הוא מאמין שחלק ניכר ממנה, יגשים ישוע בעתיד. תפיסה זו, המהווה חלופה לתפיסה המתוארת במאמר זה, משותפת לפרשנים רבים.
[1] המונח שבועים מתייחס למקבצים של שבע שנים.