המשיח ייעזב, יידקר ויזוכה מאשמה

הפנייה: תהילים כב 32-1

התגשמות: מתי כז 35, 39, 44-43, 46; מרקוס טו 34; יוחנן יט 24-23, 30; אל העברים ב 12-11

החצי הראשון של מזמור כב עוסק בצדיק הסובל שאויביו לועגים לו ומרגיש שאלוהים נטש אותו. מפסוק 23 ואילך הצליל משתנה בקיצוניות כשאלוהים מזכה מאשמה את הסובל ושולט על כל הארץ. המזמור שמתחיל בצליל מדכא מסתיים בקול ניצחון.

הברית החדשה מציגה את ישוע כהגשמתו הנחרצת של מזמור זה. במתי כז 46 כתוב: "וּבְעֶרֶךְ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (ראה גם מרקוס טו 34). ישוע אינו זועק סתם כך בייאוש, והוא גם לא קרא לאליהו לבוא לחלץ אותו, כפי שחשבו כמה עוברי אורח. ישוע למעשה מצטט את ראשיתו של מזמור כב. זאת מכמה סיבות: 1. רבים מבינים שעל הצלב, כאשר ישוע לקח על עצמו את חטאי האנושות כולה, אלוהים נטש אותו שכן אינו יכול לראות חטא. אפשר להבין זאת אם כי, הטקסט אינו מציין זאת ישירות. 2. ישוע הזדהה כצדיק הסובל ממזמור כב. מקובל היה לצטט פסוק או שניים מכתבי הקודש כדי לרמוז על כל הקטע, ולכן כאשר ישוע מצטט מראשית המזמור, הוא רומז גם על הסוף, על הקטע שבו אלוהים מזכה את הצדיק הסובל. ישוע, אז, מפנה את תשומת הלב למהות של מזמור כב: סובל שבסופו של דבר הוצדק כפי שיקרה זמן קצר אחר כך בתחייתו מן המתים.

גם בבשורת מתי כז 39, 43 נעשה שימוש בלשון מזמור כב כדי לתאר את תגובתם של הסובבים:

וְהָעוֹבְרִים שָׁם גִּדְפוּ אוֹתוֹ, הֵנִיעוּ רֹאשָׁם (מתי כז 39).

כָּל־רֹאַי יַלְעִגוּ לִי; יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ (תהילים כב 8).

בָּטַח בֵּאלֹהִים, עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ, כִּי אָמַר 'בֶּן אֱלֹהִים אֲנִי' (מתי כז 43).

גֹּל אֶל־יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ; יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ! (תהילים כב 8).

המזמור ממשיך ומתאר באמצעים גרפיים את סבלו של הצדיק:

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל־עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג; נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי׃ יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי; וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי׃ כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי׃ אֲסַפֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ־בִי (תהילים כב 18-15).

פרשנים שמו לב לדמיון בין התיאור הזה לבין מה שהתרחש במהלך הצליבה: הזיעה, העצמות שנעקרו מהמפרקים; הגוף העייף על הצלב; הלב שאולי יצא מהמקום; ההתייבשות הקיצונית. אולם פסוק 17 שנוי במחלוקת כאשר ברוב התרגומים לאנגלית תרגמו אותו: "הם ניקבו את ידיי ורגליי" בעוד האגודה היהודית להוצאה לאור תרגמה כך: "כמו אריה, [הם פוצעים את] ידיי ורגליי" ובאופן מילולי: "כאריה ידיי ורגליי". עם זאת, תרגום השבעים, התרגום היווני של התנ"ך מהמאות הראשונות לפני ישוע השתמש במילה "דקרו" (pierced) והמילים בעברית לאותה מילה הן "כארו" ו"כארי" (כמו אריה) נבדלות באות אחת, הן כמעט זהות, כך שהסופר יכול היה לטעות בקלות בשלב ההעתקה.

מזמור כב 19: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.

מתי כז 35 מספר לנו על החיילים הרומים: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל. בדומה לכך כתוב ביוחנן יט 24-23:

הַחַיָּלִים שֶׁצָּלְבוּ אֶת יֵשׁוּעַ לָקְחוּ אֶת בְּגָדָיו וְחִלְּקוּם לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, חֵלֶק אֶחָד לְכָל חַיָּל. הֵם לָקְחוּ גַּם אֶת הַכֻּתֹּנֶת, אֶלָּא שֶׁהִיא הָיְתָה לְלֹא תֶּפֶר, אֲרִיגָה רְצוּפָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: "אַל נָא נִקְרַע אוֹתָהּ, אֶלָּא נַפִּיל עָלֶיהָ גּוֹרָל לְמִי תִּהְיֶה". זֶה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: "יְחַלְּקוּ בְּגָדַי לָהֶם וְעַל - לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גּוֹרָל", וְאָמְנָם כָּךְ עָשׂוּ הַחַיָּלִים.

ההתאמה בין צליבתו של ישוע למזמור כב מעוררת השתאות. ייתכן שהייתה זאת השראה נבואית ישירה מצד דוד או פרשנות מוגזמת לסבלותיו שכן דבריו חרגו הרבה מעבר למצבו - פרשנות שנועדה להתגשם בצורה מילולית ומדויקת מאוד באירועים סביב צליבתו של ישוע.

המעבר לחלק השני של המזמור מראה כיצד אלוהים זיכה את הסובל, בפסוק 23 אומר המשורר: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. האיגרת אל העברים ב 12-11 מייחסת את הדברים האלה לישוע: וְלָכֵן אֵינוֹ בּוֹשׁ מִקְּרֹא לָהֶם אַחִים, בְּאָמְרוֹ, "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךֲךָ." האיגרת אל העברים פרק ב 10-9 מתייחסת לסבלו של ישוע ומותו; כעת כותב האגרת משתמש בקטע שמדבר על הזיכוי של הסובל במזמור כדי להסביר שישוע שחי כאדם בשר ודם, מכנה אותנו אחים ועומד זכאי לפני אלוהים. כפי שאומרים פסוקים 15-14, ישוע נולד וחי כאדם בשר ודם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל־יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת - הוּא הַשָֹטָן, וִישַׁחְרֵר אֶת אֵלֶּה שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. זה בדיוק כמו תהילים כב: סבל ומוות, זיכוי וניצחון.

בסופו של דבר ביוחנן יט 30 נאמר: אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: "נִשְׁלַם", וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ. דברים אלה יכולים לרמוז על הפסוק האחרון במזמור כב: יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ; לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה. הוא עשה זאת – זה נשלם. הצליבה סוללת דרך לניצחון התחייה.