ישעיהו נ"ג: הפרק האסור
מאת תמיר קוגמן
הנבואה בפרק נג מציגה דמות יוצאת מן הכלל. דמות שמוצגת כמו בחלון ראווה, עם ניגודים קיצוניים: מצד אחד הדמות מוצגת כעבד אלוהים הנישא, המצליח, שמופיע ללא רבב, צדיק של ממש (ללא חמס וללא מרמה בפיו). מצד שני הוא מתואר כמוכה על ידי אלוהים ומעונה, עם מראה מושחת, דחוי, הוא נלקח למעצר ולמשפט ונגזר דינו למוות. ושוב מתואר בסיום שהוא זוכה לשלל רב! כאמור, ניגודים קיצוניים בין הצלחה לסבל בין מוות לחיים. הביטויים "עבדי", "צדיק עבדי" הינם ביטויים מוכרים ומקובלים ככינויים של המשיח. להלן פסוקים מישעיה נב:13 עד נג:12. הפרשנות שתסייע לנו כאן היא הפרשנות היהודית המקובלת[1], שכן המטרה היא להציג לבני עמנו את פשר הנבואה גם לאור ההתמודדות של הפרשנים היהודים עם הטקסט.
נב 13 - ״הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.״
ביאור הפסוקים: הביטוי עבדי מופיע בהקשר של המשיח ובהקשר של השפעתו על הגוים גם בישעיה מב:2 ו-מט:6. ביחזקאל לד:23 הוא מופיע כרועה בכינוי "דויד עבדי". הביטוי "משכיל" מלשון מצליח מופיע בירמיה כג:5 בהקשר של מלך המשיח המוכנה צמח צדיק.
הביטוי "צדיק עבדי" מופיע בפרק זה לקראת הסוף. הצירוף של עבד צדיק בעל השפעה רבה על הגויים מופיע כמבנה מעטפת בפרק נ"ג. הביטוי "רם ונישא" (ירום ונשא) מופיע פעמיים נוספות בתנ"ך, שתי הפעמים בישעיהו[2] ושתיהן מתארות את אלוהים במשכנו שבשמים. ואילו בישעיה מדובר על עבד ה', הרי הוא מלך המשיח. אולם רוב הפרשנים היהודים טוענים שזהו ישראל בגלות. ואילו רש"י נותן פרשנות מקוצרת ביותר. תרגום יונתן[3] דווקא מוסיף ומציין: "עבדי משיחא". השוואה בין תרגום יונתן הפשוט לפרשנים יהודיים מאוחרים מראה כי לא בכדי זכה הפרק לכינוי הפרק האסור. גם הפרשנות שלו מוגבלת ועצורה.
בברית החדשה: השליח שאול מתאר את ישוע כעבד: "כי אם הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם וימצא בתכונתו כבן אדם" (פיל' ב:7). למרבה ההפתעה פולוס ממשיך ומראה שאותו עבד גם יגיע למעד גבוה מאוד: " על כן גם האלהים הגביהו מאד ויתן לו שם נעלה על כל שם." (שם ב:9). ישוע מעיד ומסביר על הציות המוחלט של המשיח כבן אלוהים לאב שבשמים, ציות כמו של עבד נאמן: "...לא יוכל הבן לעשות דבר מנפשו בלתי את אשר יראה את אביו עושה כי את אשר עושה הוא גם הבן יעשה כמהו" (יוח' ה:19) בכך, ישוע מציג את עצמו כעבד של אלוהים, שליח ולא מישהו שפועל ברשות עצמו.
הימצאותו של המשיח במעמד רם ונישא וגבוה מאוד מתבאר בברית החדשה הן מדברי ישוע שאומר לפני מותו: "כי האב לא ידין איש כי אם כל המשפט נתן לבן למען יכבדו כלם את הבן כאשר יכבדו את האב" (יוח' ה:22) ואחרי תקומתו אמר לתלמידיו: "...ניתן לי כל שלטן בשמים ובארץ׃ נתן לי כל שלטן בשמים ובארץ" (מתי כח:18) והן בדברי השליחים המעידים כי המשיח יושב במרומים[4] בימין האלוהים, ושאול מציין: "על כן גם האלוהים הגביהו מאוד ויתן לו שם נעלה על כל שם" (פיל' ב:9). ניתן לראות ששאול השליח מבאר את הנבואה בישעיה כשהוא משתמש בביטוי הייחודי: "הגביהו מאוד".
אולם אם בוחנים את רצף הפסוקים אפשר לקבל תמונה נוספת שהיא דו משמעית ומצמררת. ישוע אומר על עצמו[5]: "וכאשר הגביה משה את הנחש במדבר כן צריך בן האדם להינשא, למען לא יאבד כל המאמין בו כי אם יחיה חיי עולמים" (יוח' ג:14-15). ישוע בעצם מרמז על המוות שהוא עתיד למות, מוות שנושא את גוויתו על הצלב ומציג אותו "רם ונישא וגבוה מאוד" (בהשאלה), וישוע משווה את הינשאו על הצלב לנחש הנחושת שעשה משה כדי להציל את בני ישראל ממוות עקב חטאם[6].
נב 14 - ״כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.״
ביאור הפסוקים: מצד אחד פסוק זה קשה לפירוש, משום שרוב הפרשנים מייחסים אותו לעם ישראל. תרגום יונתן מציין בארמית[7] כי שממו פירושו "סברו" כלומר, קיוו, וכך הוא מסכם את חלקו הראשון של הפסוק: "כפי שעם ישראל קיווה לו ימים רבים" וברור שהוא מתכוון למשיח שהוא מזכיר בפסוק הקודם. אך את המשך הפסוק הוא מפרש ברבים על המראה החיצוני של עם ישראל בעיני הגויים, וכמוהו מפרשים גם אחרים. אולם בעברית החלק הראשון של הפסוק נאמר ביחיד וכן גם החלק השני. כך גם בתרגום השבעים: הפליאה של הרבים על מצבו של היחיד המוצג במראה ללא כבוד לפני בני אדם.
אפשר לנסות לשלב בין הפירושים, כאשר חלקו הראשון של הפסוק מדבר על השתוממות הגויים על מצבו העגום של עם ישראל לאחר החורבן שיבוא, כפי שמפרשים רש"י, ראב"ע, רד"ק ואחרים, שכן נושא ההשתוממות של עמים רבים על מצבו של עם ישראל מדובר רבות בתורה ובנביאים[8]. ואילו חלקו השני של הפסוק מדבר על המשיח – שתוארו ומראהו יהיה מושחת, כדוגמת החורבן והשממה שאלוהים ימיט על ישראל.
כמו-כן, קשה להתעלם מהקשר של פסוק זה למזמור כב פסוקים 7-8: "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם׃ כל ראי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש".
בברית החדשה: הניגודיות הקשה שמדגימה את היותו של ישוע מלך ובאותו הזמן נלעג מובאת בפסוק:
"וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמור שלום לך מלך היהודים" (מתי כז:29)
נב 15 - ״כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם: כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.״
ביאור הפסוקים: פסוק זה הוא מהווה משלים תחבירי לפסוק הקודם המתחיל במילה "כאשר". כלומר, כפי שרבים השתוממו עליו כך ("כן") הוא יגרום לפעילות מסוימת בגויים כלפיו ("יזה גויים") ואפילו מלכים לא יוכלו להתעלם מכך ותגובתם תהי בשתיקה מתוך פליאה או בדיבור מתוך פליאה.
"יזה גויים רבים" – הפרשנות היהודית חלוקה בעניין זה. תרגום השבעים מתרגם: "גויים רבים יתפלאו" אך פירושו של רד"ק[9] מעניין, כאשר הוא טוען כי "יזה" מתייחס לאותו אחד שנכתב עליו קודם שהוא "ירום ונישא" ופירושו של יזה לדעתו הוא – יגרום להם לדבר עליו והוא קושר את הביאור הזה גם להמשך הפסוק המתייחס לדברי המלכים עליו או לחלופין - לשתיקתם. רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מהווה ניגוד לפסוק 14 ומעיד על גדולתו של האחד עליו מדובר בתחילת הקטע, בפסוק 13. כלומר, גויים רבים ומלכים יגיבו בפליאה לאור דברים שהם מעולם לא שמעו ולא נחשפו אליהם – רש"י, רד"ק ואחרים מציינים כי הם יתפלאו מגדולתו וכבודו של אותו אחד.
כמובן שהעימות הזה בין מלכים וגויים לבין אלוהים ומשיחו מזכיר מאוד את מזמור ב. גם במזמור הזה העימות הוא מילולי: "יהגו ריק", "נוסדו יחד" (מלשון התייעצו זה עם זה), "ישחק אדוני ילעג למו", "אז ידבר אלימו באפו". וגם במזמור זה העימות מתבטא בבחירה אם לעבוד/להאמין באלוהים ובמשיחו או לא "עבדו את אדוני ביראה... פן יאנף" (שם, 11-12).
בברית החדשה: השליח שאול מסביר באגרת שלו אל הרומים שנבואת ישעיהו מדברת על הפצת הבשורה בקרב הגויים אשר לא שמעו מעולם על נבואות הגאולה של אלוהי ישראל במשיח: בהשתדלי להגיד את הבשורה לא במקומות אשר שם כבר נקרא שם המשיח לבלתי בנות על יסוד אחרים׃ כי אם ככתוב אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו (טו:20-21). למעשה, שאול השליח מגיש פרשנות מלאה בה הוא מחבר כמה חלקי נבואות מישעיה ומן התורה: ועתה איך יקראו אל אשר לא האמינו בו ואיך יאמינו באשר לא שמעו את שמעו ואיך ישמעו באין מגיד׃ ואיך יגידו אם אינם שלוחים ככתוב מה נאוו רגלי מבשר שלום מבשר טוב[10]׃ אך לא כולם שמעו לקול הבשורה כי ישעיהו אמר יהוה מי האמין לשמועתנו[11]׃ לכן האמונה באה מתוך השמועה והשמועה על ידי דבר אלהים׃ ואמר הכי לא שמעו אמנם בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם[12]׃ ואמר הכי ישראל לא ידע הנה כבר משה אמר אני אקניאכם בלא עם בגוי נבל אכעיסכם[13]׃ וישעיהו מלאו לבו לאמר נמצאתי ללא בקשני נדרשתי ללוא שאלו[14]׃ ועל ישראל הוא אמר פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ומורה[15]. (שם, י:14-21). שאול קושר את סוף פרק נב לתחילת פרק נג ו-סה יחדיו, כאשר החוט המקשר הוא נבואת משה בתורה – אלוהים יפנה לעם אחר כדי להקניא את ישראל.
אין ספק שהברית החדשה וההיסטוריה שלאחריה חושפת את העובדה שהן גויים רבים והן מלכים שמעו את שמע הבשורה ודבר זה כמובן שינה את העולם עובד האלילים וממשיך לשנותו. ישוע והשליחים עמדו בפני מלכים ושליטים אשר ביקשו להבין את המתרחש[16]. בנוסף לכך, במקומות רבים מצויין בברית החדשה שרבים השתוממו על תורתו, מעשיו ודבריו של ישוע[17], דרשת ההר הידועה שישוע נשא ממשיכה להפליא קטנים וגדולים עד היום.
נג 1 - ״מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה.״
ביאור הפסוקים: אע"פ שברור שהקטע מתחיל בשלושת הפסוקים שבפרק הקודם, הפסוק הזו הינו הכותרת. מי יאמין לדבר שקשה להאמין לו? זו השאלה שנשאלת ברבים – ככל הנראה על ידי הנביא ואלוהיו, או מרעיו הנביאים. הפרשנים היהודים מסכימים כי הפרק מגולל מהפך שקשה להאמין שהוא מתרחש, ממצב של שפל לגדולה. אך פרשנותו של אליעזר מבלגנצי בן המאה ה-12 לכל ספר ישעיה שונה מן הפרשנויות האחרות. הוא מפרש את הכתוב בצורה עקבית על אדם יחיד שסבל עבור העם. הוא רומז שמדובר בנביא ישעיה, או בנביאים בכלל והוא מציג תמונה ברורה של בעיית החטא של הרבים. כמובן שלא ניתן לפרש את נבואת הפרק על הנביאים שכן מדובר על עבד שירום ונישא וגבה מאוד... הלא הוא המשיח. זרוע ה' יכולה להתפרש במובן חיובי או במובן שלילי – אך מה שברור הוא שמדובר בפעולה עוצמתית של אלוהים.
בברית החדשה: יוחנן השליח מבאר את הפסוקים בישעיה בהקשר של האמונה בישוע: "רבים האתות אשר עשה לעיניהם ובכל זאת לא האמינו בו׃ למלאת דבר ישעיהו הנביא אשר אמר יהוה מי האמין לשמועתנו וזרוע יהוה על מי נגלתה׃ על כן לא יכלו להאמין כי עוד אמר ישעיהו׃ השע עיניהם והשמין לבבם פן יראו בעיניהם ולבבם יבין ושבו ורפאתי להם[18]׃ כזאת דבר ישעיהו בראותו את תפארתו וינבא עליו׃ אולם רבים אף מן השרים האמינו בו אך בגלל הפרושים לא הודו למען אשר לא ינדו׃ כי אהבו כבוד אנשים יותר מכבוד האלהים" (יוחנן יב:37-43). יוחנן מחבר את בעיית האמונה ל"שמועה" לקללה שהוטלה על עם ישראל המתוארת בראשית ספר ישעיה, בפרק ו, אותו פרק המציין את אלוהים כ"רם ונישא".
השאלה של "מי האמין לשמועתנו?" היא שאלת האמונה שעד היום מעוררת מחלוקת קשה סביב האמונה בישוע, בעם היהודי בפרט ובכל העמים בכלל. שאלה שמעוררת רדיפות ומחלוקות לאורך כל ההיסטוריה.
נג 2 - “וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ.”
ביאור הפסוקים: הופעתו של אותו אחד, עבד ה', זה שכל הפרק מספר עליו, מתחילה בעדינות עד כדי חוסר אונים הוא מתואר כצמח צעיר, או חלק זעיר מן הצמח, היונקת המחוברת לשורש. כמו-כן הוא מתואר כשורש בארץ יבשה – כלומר חסר סיכוי כמעט לחיות. וההמשך די ברור – אין לו מראה נעים, למעשה לא נעים להסתכל עליו. ובפסוק הבא יתבהר כי אף מראהו גרם לאנשים להסתיר את מבטם ממנו לחלוטין.
היונק והשורש, בצירוף עם ההקשר של משרת ה' מזכירים ללא ספק את התיאור בישעיה י"א: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (פס' 1) ובמקרה של הנצר, החוטר והשורש הזה ישנה הסכמה רבתי של המפרשים היהודיים שמדובר במלך המשיח. ותרגום יונתן מפליג לשכתב את הפסוק בישעיה יא: "וְיִפּוֹק מַלכָּא מִבְּנוֹהִי דְיִשָׁי וּמשִׁיחָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי יִתרַבֵּי" ופירושו "ויצא מלך מבני ישי ומשיח מבני בניו יפרה". זהו אותו פרק בישעיה שבו אנו מוצאים את השילוב של שורש כביטוי למשיח שהגויים פונים אליו, כאמור, שוב אזכור של שורש, גויים ובחירה אם לעבוד את ה' או לא (השווה ישעיה יא 9-10 לפסוקים 13-14).
בניגוד לדעת פרשנים, ניתן לשער שהכתוב מציג פער של זמן ושל אירועים בין התיאור של ראשיתו של אותו אחד כשורש קטנטן לבין מצבו השפל כאיש ללא תואר. רש"י וראב"ע טוענים כי התיאור של יונק ושורש מארץ ציה מציגים את שפלותו, אך רד"ק דווקא טוען שתיאור זה מציג את הפלא שבהופעתו, שכן הוא מופיע בתנאים לא תנאים. באותו אופן ניתן לשער שהכתוב מציג פער של זמן ושל אירועים הן בישעיה יא והן במזמור ב, בין הופעתו של שורש ישי בראשון או בלידתו של המכונה "בני" בשני, לבין הזמן שבו הוא הופך למשרת ה' כשרוח ה' נחה עליו (בישעיה) או כשהוא הופך למלך המושל בגויים (במזמור ב).
נראה כי את הפער הזה של זמן ואירועים ממלא ישעיה בפרק נ"ג, ודבריו מפתיעים, בלתי צפויים וכמו שהוא פותח את דבריו – קשה להאמין שכך יהיה[19].
חשוב לבחון את חלקו השני של פסוק 2 לאור הכתוב בישעיה נב 13-15 (תחילת מבנה הקטע). ייתכן כי פסוקים אלו עורכים השוואה בין הגבורה וההוד של עבד ה' בפרק נב:13 שם הוא מתואר כמצליח, רם ונישא וגבוה מאוד, לעומת התיאור שלו בפרק נג:2, שם הוא מתואר ללא הוד וללא תואר שמעורר כבוד, כלומר, בפסוק זה לא בהכרח מדובר על מראה מושחת ושפל, אלא על מראה שאין בו הוד, מראה רגיל ופשוט לעומת התיאור מלא ההוד שבתחילת הקטע המשתווה לתיאור אלוהים במשכנו.
בברית החדשה: לאור ההסברים שלעיל, הברית החדשה מציגה את ישוע כאדם רגיל, הן בספרות הפרשנית של שאול השליח והן בסיפורת של הבשורות. שאול השליח מתאר באגרת אל הפיליפיים ב 5-9 את התהליך של הופעת המשיח בעולם כבן אדם, במעמד של עבד, דרך השפלה ועד מוות על הצלב. לאחר מכן שאול מתאר גם את מה שנראה כפרשנות לנבואת ישעיה נב:13 – ישוע נוחל שם נעלה על כל שם. להלן דברי שאול: "כי הרוח ההיא אשר היתה במשיח תהי גם בכם׃ אשר אף כי היה בדמות האלהים לא חשב לו לשלל היותו שווה לאלהים׃ כי אם הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם וימצא בתכונתו כבן אדם׃ וישפל את נפשו ויכנע עד מות עד מיתת הצליבה׃ על כן גם האלהים הגביהו מאד ויתן לו שם נעלה על כל שם". כפי שניתן להבין, המשיח ישוע הוא צלם אלוהים שלבש דמות/צלם אדם, כלומר פשט מעליו את כל האלוהות ואת הכבוד לו הוא ראוי.
אנושיותו של ישוע הייתה למכשול, כלומר הקשתה על אנשים להאמין כי הוא המשיח: "הלא זה הוא החרש בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון והלא אחיותיו אתנו פה ויהי להם למכשול׃ ויאמר אליהם ישוע אין הנביא נקלה כי אם בארצו ובין קרוביו ובביתו." (מרק' ו:3-4)
ישוע נולד מבתולה כתינוק רגיל[20] (אגב הנבואות שהוזכרו לעיל על יונק, שורש, חוטר,נצר, בן), אך הלידה התרחשה במקום פשוט והוא הושכב מחותל באבוס. זהו אינו מראה שונה ומכובד משאר בני האדם. הוא נימול ביום השמיני ועבר את טקס פדיון הבן[21] וכשגדל הוא נכנע למרות הוריו[22]. יוחנן השליח מעיד בבשורתו בפרק א[23] שישוע אשר בידו נברא העולם לא הוכר על ידי העולם ואפילו לא על ידי בני עמו. הוא היה בן אדם רגיל לחלוטין במראה שלו. בשורת יוחנן שופכת אור רב על הפער שמתגלה בכתבי ישעיה ובמיוחד בפרק נג על אודות אותו האיש. יוחנן פורש את כל ההיסטוריה של המשיח, מן הנצח, מקום מושבו כאלוהים, עם האב שבשמים, חייו כאדם בעולם, צליבתו ותקומתו מן המתים. גם הבשורות האחרות שופכות עוד אור על היבטים שונים בחייו של ישוע בעולם.
נג 3 - “נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.”
ביאור הפסוקים: פסוקים אלו מקדמים את עלילת הפרק אל הרעיון העיקרי. רד"ק מראה לעומת הפסוק הקודם, יש כאן הידרדרות. לא רק שאיננו נחמד בעיננו, אלא הוא בזוי עד כי הוא נחשב לפחות מאדם – חדל אישים. רש"י טוען כי פסוק זה מדבר על הנביא ישעיה ואילו אחרים טוענים כי מדובר בעם ישראל בגלות. אולם, הן הפסוקים שבהמשך והן פסוק זה איננו מתאים לנביא או לעם ישראל. בנוסף, ברור הוא כי עם ישראל הוא המסתיר פניו מאותו האיש. ספר דברים אכן כולל נבואה בה עם ישראל בוזה את אלוהים: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלֹוהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתֹֽו" (לב:15), והדבר מתרחש כאשר העם דווקא משגשג, כפי שאכן היה בתקופת ישעיה שלפני החורבן. העם שגשג בתחומים רבים אך ליבו היה בעבודת אלילים ובחטאים שונים. כיצד אם כן אומרים המפרשים שהעם סובל על חטאות אחרים והוא עצמו "לא חמס עשה ולא מרמה בפיו"[24]? ישעיה מדבר על מישהו אחר שסובל עבור העם בזמן שהעם בז לו. קשה שלא לראות את הקשר למזמור כב, ובעיקר לפסוקים 7-8 "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם׃ כל ראי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש". במזמור כב מתואר אדם שללא ספק סובל עד מאוד וזועק לאלוהים ומשום מה אנשים רואים אותו בסבלו ולועגים לו. משום מה הפרשנים לא מציינים את הדימיון הלשוני והנושאי הרב. אולם קשה שלא להבחין בדימיון הרב בפרשנות של רד"ק לישעיה נג ולמזמור כב:
פרשנות רד"ק לישעיה נג 3: נבזה[25] - אין צריך לומר שלא היינו חומדים אותו, אלא אף נבזה היה בעינינו. וחדל אישים - פחות בבני אדם היה, או פירושו: חדל הוא מאישים, שלא היו מתחברים עמו. איש מכאובות וידוע חולי - המכאובות והחולי הוא צער הגלות, ופירוש ידוע, כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות. וכמסתר פנים ממנו - היינו כמסתירים פנים ממנו, שלא היינו רוצים להביט בו מרוב מיאוס שהיינו מואסים אותו, ולא חשבנוהו לכלום.
פרשנות רד"ק למזמור כב 7: ואנכי תולעת ולא איש - בעיני הגוים אני נבזה כמו התולעת, ואינני איש בעיניהם, אלא חרפת אדם ובזוי עם אני בגלות.
הדמיון בדברים של רד"ק מעיד כי בהחלט יש קשר בין מזמור כב לישעיה נג, אך מבלי להעמיק בעניין, יש לקחת בחשבון שדעתם של הפרשנים היהודים הייתה מוטה בפירוש נבואות מתוך הניסיון שלהם לנגח את האמונה בישוע. התיאורים הגרפיים האינטנסיביים בשני הקטעים העוסקים בסבלו הנורא של אדם יחיד מרמזים על כך שמדובר בתיאור של אותו אירוע.
בברית החדשה: הברית החדשה מספקת תיאורים גרפיים המקבילים לנבואה בישעיה נג (וגם לנבואה בתהלים כב). הבוז והלעג שישוע חווה מבני עמו וראשיהם: " והעוברים גדפו אותו ויניעו את ראשם׃ ויאמרו אתה ההורס את ההיכל ובנהו בשלשת ימים הושע לנפשך ואם בן האלהים אתה רדה מן הצלב׃ וכן הלעיגו גם ראשי הכהנים עם הסופרים והזקנים לאמר׃ את אחרים הושיע ולעצמו לא יוכל להושיע אם מלך ישראל הוא ירד נא עתה מן הצלב ונאמין בו׃ בטח באלהים עתה יפלטהו אם חפץ בו כי אמר בן האלהים אני׃ וגם הפריצים הנצלבים אתו חרפהו כדברים האלה." (מתי כז:39-44). הבוז והלעג שישוע חווה מהחיילים הרומאים (הגויים): "וילבישהו ארגמן וישרגו עטרת קצים ויעטרהו׃ ויחלו לברכו לאמר שלום לך מלך היהודים׃ ויכו על ראשו בקנה וירקו בו ויכרעו על ברכיהם וישתחוו לו׃ ואחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את הארגמן וילבישהו את בגדיו ויוציאהו לצלב אותו" (מרקוס טו:19)
נג 4 - “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.”
נג 5 - “וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.”
ביאור הפסוקים: שני פסוקים אלה מציגים עובדה מפתיעה. החולי, המכאוב והבוז שהוזכרו בפסוק הקודם ועליהם התווספו עוד מכאובים, מכות, סבל ועינויים הם לא החוליים והמכאובים של אותו אדם, הוא נושא את המכאובים והסבל שלנו. הכתוב עובר לגוף ראשון רבים, באותו דיבור פותח הנביא "מי האמין לשמועתנו?", ובמעבר לגוף ראשון רבים הכתוב יוצר הזדהות של הקוראים עם הטקסט. שינוי הגופים יוצר כתיבה מרתקת המעמתת את הקורא עם המצב הקשה. בתחילה הוא קורא על כך בצורה מרוקחת ולפתע הוא כאילו מזדהה בגוף ראשון. ולאחר יצירת ההזדהות וההבנה שהוא נושא את מכאובינו, הנביא מציג עובדה מפתיעה עוד יותר – הוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, נשא את מוסר שלומנו (הייסורים שאמורים לרצות אותנו לאלוהים) ובכל אלה – שבאו לידי ביטוי בחבורות, במכות –בכל אלה הוא נתן לנו רפואה. זוהי תמונה ברורה של קורבן!
המעבר לדיבור בגוף ראשון יוצר להבנתי, קושי אצל הפרשנים הקלאסיים. הם מבינים שהכתוב הוא בגוף ראשון רבים והוא כולל את הנביא ואת עמו, אך הם עדיין דבקים בפרשנות שהסובל הוא עם ישראל. ואיך זה אפשרי שהעם יסבול עבור עצמו? לכן רש"י, רד"ק ואחרים טוענים שהעם סבל עבור חטאות הגויים. אולם רבי אליעזר מבלגנצי טוען כל העת שהקטע כולו מפסוק 13 בפרק הקודם ועד תומו מדבר על הנביא ישעיה הסובל בעד העם. אך כפי שנראה הפרשנות הזו אינה עולה בקנה אחד ככל שהעלילה מתקדמת. ואילו רד"ק מקשה על העניין כשהוא אומר כי למעשה: "לא שישראל סבלו עון האומות , אלא הם יחשבו זה בדעתם", כלומר עם ישראל לא באמת סבל עבור הגויים, אלא זה רק מה שהגויים חשבו והוא ממשיך ומתפלפל בעניין הזה.
מעניין מאוד בפרשנות היהודית המייחסת את הפסוקים בגוף ראשון רבים לגויים, הטענה שהם אלה שגם מסבים את הפגע והחבורה לאותו אדם סובל: "כי פשעינו ועונותינו היו סבה פועלת ומניעה , כי הינו משחיתים אותו" (ר' יוסף כספי) וגם : "כשהיינו עושים לו חבלה וחבורה , אז היה לנו כאילו נתרפאנו; כך היינו שמחים ברעתו." (ר' ישעיה מטראני). אם נקבל את פרשנותם, אך לא על הגויים כי אם על עם ישראל אשר דחה את המשיח, הרי שהדבר מצמרר.
הצירוף של עוון ופשע שמופיע בפסוק 5 מופיע בעוד מספר מקומות מועט בכתובים כאשר היחיד אשר מוחה ונושא עוון ופשע הוא אלוהים[26]: " מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע..." (מיכה ז:18). דניאל הנביא מציג נבואה והבטחה מדהימה על זמן שבו הפשע והעוון ייפסקו ויכופרו: "שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלא הפשע ולחתם חטאות ולכפר עון ולהביא צדק עלמים ולחתם חזון ונביא ולמשח קדש קדשים." (דניאל ט:24). לוח הזמנים של נבואה זו הוא לפני חורבן הבית השני, זמנו של ישוע עלי אדמות. בברית החדשה: הברית החדשה שופכת אור על פסוקים אלו כאשר מתי בבשורתו מבאר את הנבואה על אירועים בהם ישוע ריפא חולים וגרש רוחות רעות באמצעות מילותיו בלבד : "ויהי לעת ערב ויביאו אליו רבים אחוזי שדים ויגרש את הרוחות בדבר וירפא את כל החולים׃ למלאת את אשר דבר ישעיהו הנביא לאמר חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם" (שם, ח:16-17). אחד הפסוקים המדהימים בברית החדשה ששופך אור על פעולת המשיח כקרבן עבור עמו ועבור האנושות בכלל מופיע באגרת שאול השליח אל הגלטים: "המשיח פדנו מקללת התורה בהיותו לקללה בעדנו שנאמר קללת אלהים תלוי." (גלטים ג:13). ביאור זה מכוון את הקורא לנבואה נוספת על המשיח, גם היא בישעיה:
נג 6 - “כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.”
ביאור הפסוקים: המילה "כולנו" מחזקת ומעצימה את תחושת ההזדהות של הקוראים (ברבים). אם היה ספק קודם על מי מדובר – גויים או יהודים? הרי שפסוק זה חוזר פעמיים על המילה כולנו, בתחילתו ובסופו. גם רש"י מגלה את פליאתו מן הפסוק: "עתה נגלה כי כל האומות תעו" ומאשר ש"כולנו" מתייחס לכול האומות, אך הוא כמובן אינו כולל את עם ישראל בכלל.
הפסוק הקודם תיאר שאותו איש היה "מדוכא מעוונותינו", ואילו כעת כתוב כי "ה' הפגיע בו את עוון כולנו". רד"ק מפרש: " הפגיע - העון הוא הפוגע בהם , והאל הוא המפגיע ששולח להם הרע , כי פירוש עון - עונש העון , כמו "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בר' טו , טז)." כך שמצד אחד החטאים שלנו פגעו בו ומצד שני הוא גם נשא את העונש על חטאינו. מי הוא זה שאנו חוטאים כלפיו והוא גם נושא את עווננו? הפסוק מציין בפירוש שאיש מכאובות זה הוא קורבן מטעם אלוהים!
כאן הנביא מתחיל להתייחס למושגים מעולם המרעה. העם (כולנו) מכונה "צאן" ו-הוא איננו מכונה בפסוק זה, אך מתבקש שיימצא רועה כאשר מדובר על צאן, אך כאן המילים מסתירות עוד שה, שה לעולה שבו אלוהים מפגיע את עוון כולנו. והפסוק הבא יאשר שהוא אכן כמו שה המובל לטבח, או שמא זהו רועה שנותן את נפשו בעד צאנו.
במקום הזה יש לפנות לנבואה שמשלבת רועה צאן אשר נפגע וצאן אשר פונות לכל עבר: "חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי נאם יהוה צבאות הך את הרועה ותפוצין הצאן והשבתי ידי על הצערים." (זכריה יג:7). הפרשנים מסכימים כי בנבואה זו הצאן הם עם ישראל ואילו על הרועה – רובם טוענים כי מדובר במלך מן הגויים. אך המעניין הוא ההשוואה בין רועה לשליט-מלך. מעניין במיוחד פירושו של רבי יוסף כספי אשר נציג אותו כאן במלואו: " חרב עורי על רועי וכו' - זה הִשנות וכפל מחבלי משיח , שהוא , כמו שקדם (ראה זכ' יב) , על חזוק המלחמות שיהיו אז לעמנו , כמו שקדם לנו. וכן דרך כל הנביאים לכפול יעוד אחד עשרה פעמים , כמו שקדם לנו , כל שכן כי בעבור שלא זכר רק קצור מופלג באמרו "אשר דקרו" (זכ' יב , י) , שב להאריך עתה. והיטיב שקרא זה הנכבד , שר צבא העם , 'רועי' ו'גבר עמיתי' , ורמז לנו כי בחטאו מת (ע"פ במ' כג , ז) - מכה מכפרת עון , כי אין מיתה בלא חטא (ראה שבת נה , א); כי כן היה חטא בנפילת עמנו במלחמה הראשונה בענין העי (ראה יהו' ז , יא). וגם זה 'אוצר יי'' יבא. וטעם הצוערים - הפך "אדירי הצאן" (יר' כה , לד); כמו שכתוב "ואדיריהם שלחו צעיריהם למים" (יר' יד , ג). והטעם , כי במות הרועה בהכרח תפוצינה (בנוסחנו: תפוצין) הצאן וילקו ויֵהרגו הצעירים יותר."
כלומר, רבי יוסף כספי מתאר את האירוע של הכאת הרועה כחלק מ"חבלי משיח" כלומר מה שמכונה במסורת היהודית סבל שקשור בבואו של המשיח. והוא מקשר נבואה זו של הכאה עד מוות, לכתוב בזכריה יב:10 – "והביטו אליי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד", לא ניכנס לעובי הקורה בעניין זה, אך חשיבות העניין היא בכך שנבואה זו מדברת על רועה שימות ממכה אנושה ורועה זה מכונה "רועי" ו"גבר עמיתי" בדומה ל"עבדי" שבישעיה נב:13. ואילו על זכריה יב:10 מציין רד"ק את פירוש חז"ל בתלמוד הבללי: "ורבותינו ז"ל פירשו (ראה סוכה נב , א) על משיח בן יוסף שיהרג במלחמה;". גם רעב"א אומר: "אז יביטו כל הגוים אלי לראות מה אעשה לאלה אשר דקרו משיח בן יוסף".
ונבואה נוספת שמתארת פגיעה בשליט ישראל: "... בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל" (מיכה ד:14ב). גם כאן ראב"ע אומר מפורשות: "והנכון בעיני, כי שופט ישראל הוא המשיח, או זרובבל;".כפי שניתן ללמוד מן הקפיצות הללו בין הנבואות, חז"ל והפרשנים הקלאסיים כן מקבלים פרשנות שבה המשיח מוכה או נהרג.
בברית החדשה: הברית החדשה מציגה את כל בני האדם כחוטאים ולכן גם נידונים למשפט מוות "כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה" (רומים ג:23) "ושכר החטא הוא המוות" (רומים ו:23) והשליח יוחנן אומר מפורשות שהמשיח בא עבור כולם: "והוא כפרה על חטאתינו ולא על חטאתינו לבד כי גם על חטאת כל העולם" (א יוחנן ב:2)
פטרוס השליח מחבר את פסוק 5 ו-6 בישעיה נג ומבאר אותו על ישוע: "אשר בחברתו נרפא לכם כי הייתם כצאן אבדות ועתה שבתם אל הרעה פקיד נפשתיכם" (א' פטרוס ב:25). ישוע מעיד על עצמו: "אנכי הוא הרעה הטוב הרעה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשכיר אשר לא רעה הוא והצאן לא לו הנה בראותו כי בא הזאב יעזב את הצאן ונס והזאב יחטף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרעה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי׃ כאשר האב ידעני ואני ידעתי את האב ואת נפשי אתן בעד הצאן." (יוחנןי:11-15). ואל אישה כנענית שהתחננה לישוע הוא אמר: "ויען ויאמר לא שלחתי כי אם אל הצאן האבדות לבית ישראל" ואחר כך הטה לה חסד. ישוע מציג את עצמו כרועה ואת עם ישראל כצאן והוא אומר מפורשות שהוא ייתן את נפשו במקום הצאן, מכאן שהוא הופך מרועה לשה המובל לטבח.
נג 7 - “נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.”
ביאור הפסוקים: הפסוק מתאר תמונה קשה שלא מאפיינת בהכרח שחיטה של שה ובוודאי לא גז של רחל. אותו איש "ניגשׂ" ו"נענה" כלומר, סובל תחת ידם של נוגשים המתאכזרים אליו ורודים בו ואף מענים אותו. תגובתו היא שתיקה, כשתיקת הכבשים. וכבר הקורא אמור להעלות תמיהה שהרי הוא סובל עבור אחרים ומדוע אינו אומר דבר? בפסוק 9 תמיהה זו תתעצם כאשר הנביא ידגיש שלא בלבד שהוא סובל עבור אחרים, אלא שהוא עצמו תמים, ובפסוק 11 יאמר עליו שהוא צדיק. מכאן שהוא "שה תמים" ממש כמו שה הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית׃ ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה׃ שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו׃ והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים." (שמות יב:3-6). שה הפסח היה לזיכרון מיוחד על הצלת אלוהים את בני ישראל בזמן שנגף את המצרים ועל צאתם ממצרים: "כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים." (דברים טז:6)
בברית החדשה: יוחנן המטביל מתואר בבשורת יוחנן בן זבדי, כמי שהעיד על ישוע ואמר: "הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם" (יוחנן א:29). ישוע נצלב בערב הפסח, בין הערביים ממש לפי התורה. לכן השליח שאול מתאר אותו כזבח פסח: "... כי גם לנו פסחנו הנזבח בעדנו הוא המשיח." (א קורינתים ה:7ב) הביטוי בדברים "מועד צאתך ממצרים" מהווה סמליות מדהימה על החירות משעבוד גדול יותר מהשעבוד שהיה לבני ישראל במצרים: " וידעתם את האמת והאמת תשימכם לבני חורין׃ ויענו אתו זרע אברהם נחנו ומעולם לא היינו לאיש לעבדים איכה תאמר בני חורין תהיו׃ ויען אתם ישוע אמן אמן אני אמר לכם כל עשה חטא עבד החטא הוא׃ והעבד לא ישכן בבית לעולם הבן ישכן לעולם׃ לכן אם הבן יעשה אתכם בני חורין חפשים באמת תהיו." (יוחנן ח:32-36). ישוע מבאר מה המשמעות של יציאה שלמה לחירות, זהו השחרור מן החטא. מכיוון שעבד אלוהים המתואר בישעיה נג נוטל על עצמו את חטאות העולם, כל המאמין בו משוחרר מן האשמה על החטא. חטאיו נסלחים! בפסוק 11 יאמר הנביא שמדובר לא בלבד בסליחת חטאים אלא גם בצדקה ("בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים"). כלומר זהו שחרור מאשמת החטא וממעשי חטא אל מעשים שיש בהם ברכה וצדקה ("יראה זרע יאריך ימים וחפץ יהוה בידו יצלח: מעמל נפשו יראה ישבע").
נושא הקורבנות מדובר רבות באגרת אל העברים שבברית החדשה, אחד הפסוקים שמסכמים את משמעות קרבן המשיח מופיע בתחילת הקטע הבא: " כי הוא בקרבן אחד השלים לנצח את המקדשים׃ ואף רוח הקדש מעיד לנו על זאת כי אחרי אמרו׃ זאת הברית אשר אכרת אתם אחרי הימים ההם אמר יהוה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה׃ ולעונם ולחטאתם לא אזכר עוד׃ והנה באשר נסלחו החטאים אין עוד קרבן עליהם." (עברים י:14-18)
גם השליח פטרוס מסביר את הפער האדיר בין תשלום כופר לבין פדות בדם המשיח: "מדעתכם כי לא בדבר נפסד בכסף או בזהב נפדיתם מדרך הבלכם אשר הנחלתם מאת אבותיכם׃ כי אם בדם יקר של שה תמים ומום אין בו בדם המשיח." (א פטרוס א:18-19).
שתיקתו של ישוע וחוסר הצטדקותו מתרחשים כשהוא נשפט, הן על ידי פילטוס והן בסנהדרין, כפי שנראה בפסוק הבא.
נג 8 - “מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.”
ביאור הפסוקים: זהו פסוק קשה לביאור וכך גם אלה שאחריו. נראה כי הנביא, אע"פ שהוא שומר על רצף רעיוני אחיד וברור ואינטנסיבי, הפרטים שהוא מגלה - מעורפלים. הפסוקים הבאים מחזירים את הקורא אל העולם האנושי, ללא דימויים. כעת אין מדובר בשה אלא בבן-אדם שנלקח למעצר ונשפט. גם פסוק זה אינו משמיט את העובדה שהפגיעה באדם זה היא כתוצאה מפשעי העם. רש"י מגלה חוסר עקביות בפרשנותו, כאשר כעת "פשע עמי" הוא פשעו של עם ישראל וכעת מי שסובל עבור החטאים הם רק הצדיקים שבעם: " אשר מפשע עמי בא הנגע הזה לצדיקים שבהם." קודם לכן טען שכל העם סובל עבור חטאות הגויים.
"נגזר מארץ חיים": דווקא בברית החדשה פסוק זה מצוטט כשקורא בו איש ממשל אתיופי, שם נכתב בצורה ברורה: "כי נגזרו מארץ חייו", כלומר הוא מת. זהו ככל הנראה ציטוט של תרגום השבעים.
בברית החדשה: כאשר איש הממשל האתיופי קורא במגילת ישעיהו הוא מעלה שאלה פרשנית לפיליפוס המבשר שפגש בדרכו: " וענין הכתוב אשר קרא זה הוא כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו׃ בעצר משפטו לקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזרו מארץ חייו׃ ויען הסריס ויאמר אל פילפוס אשאלה ממך על מי הנביא מדבר את זאת על נפשו או על איש אחר." (מעה"ש ח:32-34). תשובתו של פיליפוס לא איחרה לבוא, הוא החל לבשר על אודות ישוע, המשיח, שהנביא דיבר עליו.
הברית החדשה מתעדת את אירועי המעצר והמשפט של ישוע, בו הוא שתק או לא הצדיק את עצמו כאשר האשימו אותו באשמות שקר:
המעצר[27]: "ויקח יהודה את הגדוד ומשרתים מאת הכהנים הגדולים והפרושים ויבא שמה בנרות ובלפידים ובכלי נשק... אז תפשו הגדוד ושר האלף ומשרתי היהודים את ישוע ויאסרהו׃ (יוחנן יח:3,12)
המשפט[28]: "ויוליכו את ישוע מבית קיפא אל בית המשפט ויהי בבקר השכם והמה לא נכנסו אל בית המשפט למען אשר לא יטמאו כי אם יאכלו את הפסח." (יוחנן יח:24)
ניתן לפרש שהביטוי: "מעוצר וממשפט לוקח" יש בו חזרתיות מסיומת (ואף התשה) משום שישוע נאסר מספר פעמים, נכנס והוצא מבית משפט כזה ואחר תוך כדי עינויים, כפי שמתאר יוחנן בפרקים יח-יט באינטנסיביות רבה.
נג 9 - “וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.”
ביאור הפסוקים: פסוק זה קשה במיוחד לביאור מילולי. בתרגום לאנגלית (New English Translation) מוצע פירוש מעניין וסביר – הכוונה הייתה לקבור אותו עם רשעים שהרי הוא נצלב עם שני גנבים, אך בסופו של דבר הוא נקבר בקבר אדם עשיר:
בהסתמך על התרגום הזה ניתן להציע שהתחביר המורכב מציע שהיה כאן חילוף: ויתן את (הכוונה הייתה מראש) רשעים קברו (לקבור אותו בקבר רשעים) ואת (אולם הכוונה הראשונית השתנתה) עשיר במותיו (והוא נקבר בקבר אדם עשיר, למרות שמת יחד עם הרשעים) עניין זה יכול להסביר גם את הריבוי שיש במקור במילה במותיו – שהרי הוא לא מת לבדו אלא יחד עם שני הפריצים. החלק השני של הפסוק פשוט להבנה והוא מוסיף פרט שעד כה לא נאמר מפורשות: הוא הומת שלא בצדק, על לא עוול בכפו!
בברית החדשה: פטרוס השליח מצטט פסוק כשהוא מבאר אותו על ישוע ומוסיף גם מסר של דוגמה ומופת לשומעים: "...אך אם תענו וסבלתם בעשותכם הטוב חסד הוא מלפני אלהים׃ כי לזאת נקראתם כי גם המשיח ענה בעבורכם והשאיר לכם מופת ללכת בעקבותיו׃ אשר חטא לא עשה ולא מרמה בפיו׃ אשר שמע חרפתו ולא השיב נענה ולא גער כי אם מסר דינו לשופט צדק ואת חטאתנו הוא נשא בגויתו על העץ." (א פטרוס ב:20-22) כלומר, כאשר אנו עושים את הטוב וסובלים על כך, עלינו להיכנע ולא להשיב מלחמה.
בהקשר ההיסטורי של המוות והקבורה הברית החדשה מעידה על מותו של ישוע עם שלושה גנבים[29], פרט מוכר וידוע בדרך כלל. ופרט פחות ידוע הוא שהוא הורד מן הצלב על ידי איש מן הסנהדרין שהאמין בו והוא נקבר במערת קבר שהייתה בבעלותו[30].
נג 10 - “וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח.”
נג 11 - “מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲוֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל.”
ביאור הפסוקים: שוב שני פסוקים שקשה לבאר אותם מעבר לרעיון הבסיס הטמון בהם: אלוהים בחר לדכא את עבדו עד מוות כקרבן (קרבן אשם?) וכל זאת למטרה טובה של הצדקת הרבים וברכתם. אחד הדברים החשובים בפסוקים אלו הוא המפנה שהם מהווים בעלילה. תיאור עבד ה' נפסק ונראה שיש פנייה אל הקורא וסיכום כולל של הקטע העוסק ביחס שבין עבד ה' והרבים ("כולנו"). בסיכום זה ברור שאותו עבד סובל כעת נמצא במצב אחר, לאחר שהצדיק את הרבים על ידי כך שלקח על עצמו את עוונותיהם. והפסוק הבא יתאר את המצב של עבד ה' לאחר שהשלים את התפקיד שלו.
בברית החדשה: אגרת אל הרומים שופכת אור על פסוקים אלה. אלוהים לא חס על בנו, הוא מסר אותו כקרבן עבור חטאות העולם זה היה רצונו, אך עם הקורבן של המשיח באה גם ברכה שלמה: "ועתה מה נאמר על זאת אם האלהים לנו מי יריב אתנו׃ אשר על בנו יחידו לא חס כי אם נתנו בעד כלנו הלא גם יתן לנו עמו את הכל׃ מי יענה בבחירי אלהים הן אלהים הוא המצדיק׃ ומי הוא יאשימם הן המשיח אשר מת וביותר אשר נעור מעם המתים הוא לימין האלהים והוא יפגיע בעדנו." (רומים י:31-34) לא ברור מפסוקים 10-11 בישעיה נג, אם הברכה המדוברת על הצלחה, אורך ימים וריבוי זרע (צאצאים) היא על עבד ה' או על הרבים. אבל ככל הנראה השגשוג הוא דו כיווני, הן לעבד ה' והן לאלה שהוא מושיע באמצעות קורבנו. זה מסביר את התיאור של עבד ה' "רם ונישא" בישעיה נב:13 מצד אחד ואת הברכה שנראית חומרית יותר מצד שני.
כותב אל העברים גם מדבר על שגשוג דו כיווני ומזמין את המאמינים להביט אל הכבוד שהמשיח זוכה לו בהשלים את תפקידו בישועת העולם: "ונביטה אל ישוע ראש האמונה ומשלימה אשר בעד השמחה השמורה לו סבל את הצלב ויבז החרפה וישב לימין כסא האלהים׃ התבוננו אליו אשר נשא כלמת חטאים גדולה כזאת למען לא תיעפו ולא תיגעו בנפשותיכם." (אל העברים יב 2-3) וריבוי הזרע מתפרש גם במובן הרוחני כפי שמפרש זאת כותב אל העברים:
"אבל ישוע המחסר מעט ממלאכים אותו ראינו מעטר בכבוד והדר מפני ענותו עד מות למען אשר יטעם בחסד אלהים את המות בעד כלם׃ כי נאה היה לו אשר הכל למענו והכל על ידו בהנחתו בנים רבים לכבוד להשלים בענוים את שר ישועתם׃ כי גם המקדש גם המקדשים כלם מאחד המה ועל כן לא בוש מקרא להם אחים׃ באמרו אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך׃ ועוד וקויתי לו ועוד הנה אנכי והילדים אשר נתן לי יהוה." (שם, ב 9-13)
נג 12 - “לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.”
ביאור הפסוקים: פסוק זה מסכם את מה שנאמר מתחילת הקטע בישעיה נב:13 ומסביר מדוע "עבדי רם ונישא וגבה מאוד" ומדוע אלוהים מחלק לו שלל. אבל הפסוק גם מספק הפתעה בלתי צפויה – אחרי העינויים, הסבל והמוות – העבד זוכה לשכר על פעולתו, הוא ישלוט על עמים רבים ועל מלכים עצומים (ראה פירוש ר' ישעיה מיטרני) יש כאן רמז על תחייתו מן המתים של העבד, לאחר שהשלים את הפעולה לה נועד.
שבע פעמים מזכיר הנביא ש-"הוא", איש המכאובות, היונק והשורש, עבד ה' (כפי שמופיע בישעיה נב:13) הוא כקורבן הנושא את חטא הרבים:
1. אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם
2. והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו מוסר שלומנו עליו
3. ויהוה הפגיע בו את עון כלנו
4. מפשע עמי נגע למו
5. אם תשים אשם נפשו
6. ועונתם הוא יסבל
7. והוא חטא רבים נשא
את העובדה שעבד זה הינו תמים וזכאי מוצאים בשלוש מקומות בפרק זה:
1. על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו (הוא תמים)
2. בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים (הוא צדיק)
3. לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל (הוא זכאי לכבוד רב)
בברית החדשה: ישוע הפגיע עבור פושעים אפילו כשהיה על הצלב: "ויאמר ישוע אבי סלח להם כי לא ידעו מה הם עושים ויחלקו בגדיו להם ויפילו גורל." (לוקס כג:34) אך ישוע קם מן המתים והוא חי, מושבו בכסא אלוהים שכן הוא הבן ולכן הוא מפגיע בעדנו תמיד: "אשר על כן יוכל גם להושיע בכל וכל את הנגשים על ידו לאלהים כי חי הוא תמיד להפגיע בעדם׃ כי נאוה לנו כהן כזה שהוא חסיד ותמים וטהור ונבדל מן החטאים ונשא מהשמים׃ אשר איננו צריך יום יום ככהנים הגדולים ההם להקריב בראשונה על חטאתיו ואחרי כן על חטאת העם כי זאת עשה בפעם אחת בהקריבו את נפשו." (אל העברים ז:25-27) ישוע מת פעם אחת עבור החוטאים ופסוק 12 מרמז על תקומתו ועל הופעתו השנייה הקרבה: " כן הקרב המשיח פעם אחת למען שאת חטאי רבים ופעם שנית יראה בלי חטא לישועה למחכים לו." (אל העברים ט:28)
וכעת הוא שב אל מקום שלטונו בשמיים עם האב[31]: "על כן גם האלהים הגביהו מאד ויתן לו שם נעלה על כל שם׃ למען אשר בשם ישוע תכרע כל ברך אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ׃ וכל לשון תודה כי אדון הוא ישוע המשיח לכבוד אלהים האב." (פיליפיים ב:9-11).
הראב"ע ובמיוחד ר' יוסף כספי מזכירים בפרשנותם לישעיה נג שמדובר בפרשה עם סודות רבים מאוד. אכן הם צודקים. ככתוב במזמור כה:14 "סוד יהוה ליראיו ובריתו להודיעם." ועולה השאלה אם כן, מדוע נבואה כל כך חשובה איננה ברורה לבני עמנו? התשובה נמצאת גם היא בדברי ישוע המשיח ובדבריו של הנביא ישעיה גם יחד. וזו בתגובתו לשאלת תלמידיו:
"ויגשו אליו התלמידים ויאמרו למה זה במשלים תדבר אליהם׃ ויען ויאמר כי לכם נתן לדעת את סודות מלכות השמים ולהם לא נתן׃ כי מי שיש לו נתן ינתן לו ויעדיף ומי שאין לו גם את אשר יש לו יקח ממנו׃ על כן במשלים אדבר אליהם כי בראתם לא יראו ובשמעם לא ישמעו אף לא יבינו׃ ותקים בהם נבואת ישעיהו האמרת שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו׃ כי השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו׃ ואתם אשרי עיניכם כי תראינה ואזניכם כי תשמענה׃ כי אמן אמר אני לכם נביאים וצדיקים רבים נכספו לראות את אשר אתם רואים ולא ראוהו ולשמוע את אשר אתם שומעים ולא שמעוהו." (מתי יג:10-17)
מי יתן וייפקחו עיניהם של עוד מבני עמנו להכיר את ישוע, ישועת אלוהים, הקרבן האחד והיחיד שמרצה את כולם לאלוהים, והצדיק האמיתי[32] שבאמת יכול לסבול ולשאת את עוונות כולם.
הערות שוליים
[1] כל הציטוטים של רש"י/המפרשים/הפסוקים/התרגום/וכד' במאמר זה נלקחו מ'מקראות גדולות הכתר', מנחם כהן, www.mgketer.org אלא אם כן צוין אחרת.
[2] ישעיהו ו:1, נ"ז:15
[3] יונתן בן עוזיאל שהיה פחות או יותר בן דורו של ישוע, כתב את התרגום לנביאים בארמית גלילית.
[4] אפסיים א:20, עברים א:3
[5] ראה גם: יוח' יב:32-34
[6] במדבר כ"א:9
[7] כְּמָא דְסַבַּרוּ לֵיהּ בֵּית יִשׂרָאֵל יוֹמִין סַגִּיאִין דַּהֲוָה חֲשׁוֹך בֵּינֵי עַמְמַיָא חִזוְהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא
[8] למשל: ויקרא כו:22; דברים כח:37; דברים כט:24-28; מלכים א ט:8; ירמיה יח:12; יט:8; איכה ד:12; יחזקאל ה:15
[9] פירוש רד"ק לישעיה נב 15 : כן יזה - עניין דיבור; כמו 'יטיף' שהוא בעניין הזייה ובעניין דיבור: "נטפו מים" (שו' ה , ד) - לשון הזיה , "אל תטיפו יטיפון" (מי' ב , ו) - לשון דיבור; כן יזה - עניין דיבור , והוא יוצא לשלישי; 'פרלר' בלעז. אמר: כמו שתמהו על שפלותו כן יתמהו על גדולתו , וידברו עליה תמיד. עליו יקפצו מלכים פיהם - אפילו למלכים יֵרָאה כבודו כבוד גדול , וכן אמר "וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך" (יש' סב , ב). ולשון יקפצו - בלשון פתיחה , כמו "מקפץ על הגבעות" (שה"ש ב , ח) , שהוא פתיחת המצעד בדילוג , ובלשון סגירה , כמו "לא תקפוץ את ידך" (דב' טו , ז); ושניהם יכולים להתפרש על מלת יקפצו: יפתחו פיהם לספר גדולתו , או ישימו יד על פה מרוב תמהון. כי אשר לא ספר להם ראו - יותר יראו מגדולתו ממה שסופר להם , ויותר מאשר שמעו יתבוננו באותו הזמן מגדולתו.
[10] ישעיה נב:7
[11] ישעיה נג:1
[12] תהלים יט:5
[13] דברים לב:21
[14] ישעיה סה:1
[15] ישעיה סה:2
[16] יוחנן יח:33-38; מעה"ש כו:27
[17] למשל: מתי ז:28; לוקס ב:47
[18] ישעיה ו:10
[19] כלומר: מי האמין לשמועתנו (ישע' נג:1)
[20] לוקס ב:7
[21] לוקס ב:39-40
[22] לוקס ב:51-52
[23] יוחנן א: 9-11
[24] ישעיה נג:9
[25] ההדגשות במקור
[26] שמות לד:7; במדבר יד:18; תהלים לב:5; יחזקאל יח:30
[27] ראה גם: מתי כו:57; מרקוס יד:53; לוקס כב:54; מתי כז:2; מרקוס טו:1
[28] מתי כו:59; יוחנן יח:13; מרקוס טו:1-5; לוקס כג:1-5; יוחנן יח:33; יוחנן יט:9
[29] מתי כז:38; מרקוס טו:27; יוחנן יט:18
[30] מתי כז:59-60; לוקס כג:53; יוחנן יט:38-42
[31] יוחנן ה:22-27; יוחנן יג:3; יוחנן יז:2; לוקס א:32-33; רומים יד:9; א קורינתים טו:29; אפסיים א:20-22
[32] ראה: מיכאל בראון, מענה לטיעונים אודות ישוע כרך 2 חלק 3 טיעונים תיאולוגיים, הוצאת מעוז, 2013 : טיעון 3.15
ישעיהו נג המפורש
אם נהנתם מן המאמר הזה בטוח שתרצו להכנס לקבל את הספר הזה במתנה!