האמריקאים מאמינים בישוע, נכון?! אז איפה היה אלוהים כשמגדלי התאומים הושמדו?
אירועי הטרור שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, זעזעו את העולם והותירו אחריהם זיכרון כואב ומעורר אימה, לא רק בלבבותיהם של בני העם האמריקני, אלא ברחבי העולם. זאת, לא רק בשל אובדן חיי 2,996 בני אדם יקרים והסיפורים האישיים שמאחורי כל אחד ואחד מהם ובני משפחותיהם, אלא גם בשל הפעולה הבלתי צפויה של 19 טרוריסטים מלאי שנאה כנגד קבוצת אנשים אנונימיים שהיו עסוקים בעבודתם ובחיי היומיום הרגילים שלהם, וכנגד נוסעי מטוס שבסה"כ התכוונו להגיע למחוז חפצם. איש מהם לא שער שהמטוס שעליו עלו ייחטף במטרה להשמיד אותו על כל נוסעיו בהתנגשות בבניין מלא באנשים שהיו במהלך יום עבודתם האפור.
לא רק שאירוע טרור זה כוון לפגוע בתחושת הביטחון הבסיסית של אזרחי ארה"ב בכלל, אלא שהוא נועד כדי לערער ולאיים על הביטחון המדיני של ארה"ב כאשר המטרות שנבחרו היו מרכז הסחר העולמי ומטה משרד ההגנה האמריקאי - הפנטנגון. זוהי מטרתו של הטרור. להטיל אימה על בני האדם כדי להשיג שליטה בהם. הפיגוע יצר תחושת חוסר-אונים של ממשלה גדולה וחזקה כמו ארה"ב, וזעזע לא רק את אזרחי ארה"ב אלא גם את העולם כולו. וכאן עלו שאלות קיומיות רבות על הצדק, על הרוע ועל אלוהים. באופן טבעי, האימה מובילה לבלבול, לכעס ולביקורת קשה נגד הרשויות. היות ופיגוע זה פגע בלב לבה של אמריקה שנתפסה לא מוכנה והייתה ללא כל הגנה, אזרחים רבים העלו האשמות לא רק כלפיי הממשלה, אלא גם כלפיי השמיים- כלפי אלוהים.
"כיצד ייתכן שדברים אלו קורים? זו היא התגלמות הרוע! כיצד אלוהים הרשה לדבר כה מתועב להתרחש?" שאלות כאלו ואחרות הן מובנות, אנושיות ולגיטימיות - עבור מי שמחפש תשובות ראויות.
פיגוע ה-11 בספטמבר מעורר בנו תחושות דומות לאירועי אסון אחרים. החל מהשואה הנוראה שפקדה את בני עמנו וכלה בפיגועי טרור המתאבדים באוטובוסים בירושלים ובתל-אביב. אולם, גם חווית המוות האישית, אותו אנו חווים במותם של קרובים ויקרים לנו, היא חוויה קשה, מבלבלת ומטלטלת. המוות מעורר בנו שאלות על ערך החיים.
ב-11 בספטמבר, למרות פעולותיהם האכזריות של 19 מפגעים מלאי שנאה, היו יותר אנשים בנמצא, שהגישו עזרה, דאגו, התפללו והקריבו את חייהם ממש עבור אלה שהיו לכודים בבנייני התאומים. החיים נעשו יקרים יותר לרבים מאוד, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר.
המוות יכול לדכא אותנו, אך מצד שני הוא מציג לנו עובדה שלא ניתן לערער עליה: אנו חיים בעולם הזה בזמן שאול, זמן יקר מפז! אירועי ה-11 בספטמבר יכולים להטיל עלינו אימה, אך הם יכולים גם לחשוף בפנינו את העובדה שרוב האנשים מעדיפים לחיות מאשר למות. רוב האנשים מעדיפים לחיות מאשר להרוג! אירועים קשים חושפים גם את טוב לבו של האדם כשהוא רואה את חבריו נתונים בסכנת חיים והוא מוכן לסכן את חייו שלו עבורם. ישנם סיפורים רבים שנכתבו כדי להנציח את זכרם של גיבורים שכאלה. דוגמה אחת מתוארת באתר: Remembering the Female Heroes of 9/11""[1]
מוירה סמית' הייתה שוטרת בניו-יורק שהגיעה לאזור האסון. כאשר המוני בני אדם ברחו מבניין מס׳ 2 הבוער, קומת הכניסה הייתה חשוכה ועמוסה בצורה מסוכנת באנשים שחיפשו את היציאה. מוירה כיוונה אותם באמצעות פנס וכך הצילה את חייהם של רבים, עד שהקריבה את חייה שלה כשהבניין קרס. מוירה סמית', היא רק אישה אחת שהקריבה את חייה כדי להציל אחרים מתופת. אך ישנן דוגמות רבות של נשים וגברים שהקריבו את חייהם כדי להציל אחרים באסון זה וישנם אלה שסיפורם מעולם לא סופר. אירועים אלה, אף כי קטנים, הם הסיפורים שראוי שנזכור ונלמד מהם.
שאלות רבות נותרות פתוחות, כמו, מדוע אלה מתו ולא אחרים. שאלות כאלה מותירות אותנו חסרי אונים וללא תשובה. אך אם נאמין שהחיים אינם מסתיימים כאן, אם נאמין שיש אלוהים בשמיים שהוא שופט צדק, נוכל לנוח במחשבה שאותו אלוהים שולט לטובה בכל המצבים הנוראים ביותר שבני אדם מביאים על עצמם. סיפור אחר המעורר תקווה הוא סיפורה של אנג'לה ברקסטון[2] שהחלה את עבודתה באחד מבנייני התיאומים רק כשבועיים טרם הפיגוע הנורא. היא מתארת כיצד ירדה במדרגות מן הקומה ה-80 כשהיא מתחננת לאלוהים שיציל אותה. היא חוותה את פחד המוות למשך רגעים ארוכים, גם כאשר יצאה מן הבניין וברחה כשהוא החל להתמוטט. צילום עיתונאי לכד אותה מנערת את ראשה מאבק ממש לפני שנמלטה מן המקום.
היא קיבלה את חייה במתנה ואירוע זה עורר אותה לחיפוש אחר משמעות. היא גילתה את דמותו של המושיע בכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) והדבר עורר בה דחף חדש: להפיץ את הבשורה על אהבת אלוהים לכל מי שהיא יכולה. אותו מושיע סבל גם הוא תחת ידם של בני אדם אכזריים ולא רק זאת! הוא היה מוכן לסלוח להם את מעשיהם כלפיו כדי שאפילו אלה שפגעו בו יוכלו להצטדק באמונתם בו לפני משפט אלוהים. תמונה זו של אהבת אלוהים יכולה לשנות לחלוטין את נקודת המבט שלנו וההבנה שלנו על הרוע שבעולם הזה.
אירועי פיגוע המוניים פוגעים בנו כחברה וכאינדיבידואלים. בחיפוש אחר תשובות, אירועים אלה דווקא מחדדים את הצורך להביא בחשבון את קיומו של אלוהים, את המציאות של משפט צדק ושל חיים שלאחר המוות. אם אין משהו מחוץ ומעבר לעולם הזה, הרי שאין לעולם כל תקווה. תודה לאל שיש תקווה!
[1] מתוך: https://www.girlsglobe.org/2013/09/11/remembering-the-female-heroes-of-911/
[2]-לצפיה מורחבת באתר