מתי על המשיח לבוא וכיצד אנו אמורים לדעת?

Posted on Posted in שאלות ותשובות

פרק ט' בספר דניאל הנביא מכיל את אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך. היא צופה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח בעולם.
בשנה הראשונה למלכות דריוש, מצא דניאל מידע מעניין בעודו קורא את ספרי הקודש היהודיים אשר נכתבו עד לאותה עת. דניאל מצא כי אלוהים הכריז מפי הנביא ירמיה כי גלות בבל תארך שבעים שנה. מידע זה היה בעל משמעות רבה במיוחד עבור דניאל מפני שהוא קרא אותו בשנת 538 לפנה"ס. מכיוון שגלות בבל החלה בשנת 605 לפנה"ס, הרי שהיא הלכה והתקרבה אל מועד סיומה. (דניאל פרק ט' פסוקים 1-2)

(הערה: מומלץ לקרוא את ספר דניאל להבנת הרקע)

מבוא (דניאל פרק ט', פסוקים 3-19)
דניאל בחר לבוא לפני ה' בחרטה ובתפילת תשובה כנה, כפי שמעידים שני דברים: ראשית, הוא פנה לאלוהים בשם אדוני (פס' 3). הוא הכיר באדנותו הריבונית של אלוהים על עם ישראל ועל גלותו. שנית, תשובתו התבטאה בצורה חיצונית באופן המתאים לתקופתו: בצום ולבישת שק ואפר.
תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים. החלק הראשון מכיל וידוי (פס' 4-15). דניאל הדגיש את גדולתו ונאמנותו של אלוהים. דניאל לא הסתיר דבר מהרעה שעשתה ישראל, שגרמה לגלות מלכתחילה. הוא התוודה בכנות שהעם חטא, סטה מדרך הישר, פשע ומרד בשלטון אלוהים . נוסף על כך, מנהיגי העם והעם בכלל סירבו להקשיב לדברי הנביאים אותם שלח להזהירם מהמשפט הבא אם לא ישובו מדרכם הרעה.
דניאל הבהיר שאלוהים  אינו אשם בבושת ישראל. אלוהים  פעל בצדקה. היהודים, באשר הם, בהם ורק בהם האשמה. כולם מרדו. אלוהים  נתן לישראל אזהרות חוזרות ונשנות על המשפט שיבוא על העם אם יתמידו במרים. האזהרה ניתנה עוד בימי משה, אך העם לא חזר בו ובמקום לקבל את הנביאים ודבריהם, העם סקל אותם למוות פעם אחר פעם. מסיבה זו אלוהים עמד מאחורי מילתו להעניש את העם במרוצת השנים.
דניאל "הזכיר" לאלוהים כי בעבר הוא פאר את שמו בגויים כאשר גאל את עמו מעבדות מצרים בדרך נס. דניאל עשה כן מפני שהוא עמד לבקש מאלוהים  לעשות דבר דומה בשנית, וכך לפאר את שמו אף יותר.
חלקה השני של תפילת דניאל היא תחינה (פס' 16-19). דניאל הפציר באלוהים לסלוח לחטאי ישראל, להשיב את העם לארץ ישראל, ולהחזיר את ירושלים ואת המקדש לתפארתם הקודמת. ירושלים והמקדש נחרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ומאז עמדו בשיממונם. דניאל טען שמשפט זה על ישראל, ירושלים והמקדש גרם לכך ששמו של אלוהים בין הגויים עובדי-האלילים יבויש. נראה היה לעובדי האלילים כאילו אלילי בבל חזקים יותר מאלוהי ישראל. מסיבה זו התחנן דניאל לפני אלוהים שיפעל לטובת ישראל, ירושלים והמקדש, לא מפני שעם ישראל ראויים לכך, אלא בגלל שאלוהים רב חסד, והמוניטין שלו עומד בסכנה.
דניאל סיים את תפילתו בהביאו בקשות רבות לפני כסא אלוהים. הוא ביקש מאלוהים לשמוע, לסלוח, להקשיב ולעשות. לבסוף, הוא התחנן לפני אלוהים לא להשתהות.
בקשה אחרונה זו מרמזת מדוע התפלל דניאל תפילת תשובה כה עזה באותה עת. באחת מנבואות ירמיהו (כ"ט 10-14) שקרא דניאל הכריז אלוהים שהוא ישים קץ לגלות כאשר עם ישראל יקרא אליו, יתפלל וידרוש אותו בכל לבבו. ביודעו שהמועד לסיום הגלות עומד בפתח, דניאל פחד שמא אלוהים  ידחה את סיומה אם לא יקראו אליו היהודים בתפילות תשובה. על-מנת למנוע כל דחייה, דניאל החל לעשות את הדבר היחידי שיש ביכולתו לעשות שיכול לשים קץ לגלות, להתפלל.

תגובת אלוהים לדניאל (שם, פסוקים 20-27)
טרם סיים דניאל את תפילתו שלח אלוהים את המלאך גבריאל לקטוע אותו. גבריאל הופיע לפני דניאל בשעת תפילת מנחת-הערב (בין שלוש לארבע אחה"צ). אלוהים שלח את גבריאל על-מנת שישכיל את דניאל בינה בנוגע לחזון בפרק ח'. למרות שחלפו שלוש-עשרה שנים מאז שהתגלה חזון זה לדניאל, הוא עדיין ניסה להבין אותו כראוי. המחשבה שהטרידה את דניאל הייתה: אם גלות בבל אכן תימשך שבעים שנה, ואם שבעים שנים אלה מתקרבות אל קיצן, מדוע תיאר אלוהים  בחזון המתועד בפרק ח' את ענישת ישראל כממשיכה למשך שנים רבות בעתיד? נראה כי החזון גרם לדניאל לחשוש שמא אלוהים ידחה את קץ הגלות. חשש זה הוא שהניע את דניאל לתפילת תשובה עזה כל כך.
גבריאל עמד לשים קץ למבוכתו של דניאל על-ידי מסירת התגלות חדשה מאלוהים. העובדה שגבריאל נבחר למסור התגלות זו ראויה לציון, מכיוון שהוא המלאך המעורב בחזון שגרם לדניאל את הבלבול מלכתחילה. ההתגלות החדשה תבהיר כי למרות שאלוהים ישים קץ לגלות בבל הנוכחית בקרוב, הוא ימשיך לייסר את עמו ישראל למשך זמן רב בעתיד. הגלות היא רק חלקו הראשון של זעם אלוהים  כלפי ישראל, אחרית הזעם תבוא לאחר הגלות. מכאן שאלוהים ריבון על גורל עם ישראל.
הסיבה שאלוהים  ראה לנכון לשלוח את גבריאל עם התגלות זו היא העובדה שדניאל היה "חמודות" בעיני ה'. משמעות המילה "חמודות" היא 'יקר ערך.' גבריאל הפציר בדניאל לתת את מלוא תשומת ליבו להתגלות, מפני שהיא תיתן לו הבנה של החזון בפרק ח'.

ההבטחה והעת לביאת המשיח (שם, פסוקים 24-27)
בהתגלות החדשה המתועדת בקטע זה מסביר אלוהים שהוא יוסיף לייסר את ישראל לפחות עוד שבעים שבועים של שנים אחרי תום גלות בבל. כפי שצוין לעיל, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ"ך הנותנת את המועד המדויק להופעת המשיח בישראל.
על-מנת להבין את הנבואה כהלכה, עלינו להבין מספר נתונים:
• נבואה זו מתייחסת לעמו של דניאל ולעיר קודשו; משמע, עם ישראל ולירושלים.

• הנבואה מתייחסת לפרק זמן של 490 שנים. גבריאל אמר כי שבעים שבועים (שבעים פעמים שבעה, או בקיצור 490) נחתכו על ישראל וירושלים בידי אלוהים, כלומר, 490 יחידות זמן. בכמה זמן מדובר? האם מדובר ב-490 שנים, 490 ימים, 490 שבועות או 490 חודשים? פרק הזמן היחיד המתאים באופן היסטורי הוא 490 שנים. על-פי הנבואה, המשיח יופיע בישראל לפני סוף 490 יחידות הזמן. כפי שנראה מאוחר יותר, 490 יחידות הזמן החלו בשנת 445 לפנה"ס. שום דבר מיוחד לא התרחש בישראל לאחר 490 ימים (כשנה ושליש השנה), 490 שבועות (כתשע שנים וחצי) או 490 חודשים (כ-41 שנים) אחרי 445 לפנה"ס. בנוסף לכך, לשבעים שבועים של שנים יש משמעות מיוחדת ליהודים. אלוהים חילק את לוח השנים לפרקי זמן של שבע שנים, כאשר כל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כ"ה 3-9). גלות בבל ארכה שבעים שנה מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה לאורך 490 שנים (דברי-הימים ב' ל"ו 21). דניאל עצמו חשב במונחים של שנים בהקשר של נבואה זו (ט' 1-2).

• נקודת ההתחלה של 490 השנים (פס' 25). גבריאל ציין שנקודת ההתחלה תהייה הוצאת צו לבנות מחדש את ירושלים עם "רחוב וחרוץ". ממבט ראשון מהווה הכרזה זו בעיה, מכיוון שמלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים שונים לבניית חלקים שונים של ירושלים. הצו הראשון יצא מאת כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס; השני יצא מאת דריוש בשנת 519 לפנה"ס; השלישי מאת ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס; והרביעי מאת ארתחשסתא בשנת 445 לפנה"ס. לאיזה מבין הצווים לעיל התייחס גבריאל  בדניאל ט' 25?
כדי שנוכל לענות על שאלה זו, יש לבדוק תנאי לגבי הצו:
כאמור, הצו יאפשר בניית רחוב וחרוץ. המילה "רחוב" מתייחסת לרחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים ב' ל"ב 6) – אזור שהיווה את מרכז חיי העיר. אך לעיר אין שערים אם אין לה חומה, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת בניית חומה. המילה "חרוץ" מתייחסת לתעלת מגן, או חפיר, המשמשת כחלק ממערך ההגנה של העיר. בזמן העתיק היה מקובל לחפור תעלה עמוקה סביב חומות העיר כאמצעי הגנה. מכאן שבניית חרוץ, או תעלת מגן, מחייבת בניית חומות ומערך הגנה. הביטוי "רחוב וחרוץ" הוא בעצם מושג המציין בניית מערך הגנה סביב העיר (כולל חומה עם שערים וחפיר). לאור זאת ניתן להסיק שהצו בדניאל ט' 25 מדבר על ביצורה של ירושלים כתנאי.
תנאי זה מהווה מבחן שניתן ליישם לגבי ארבעת הצווים שהוציאו מלכי פרס ומדי המוזכרים לעיל ולדעת על איזה מהם מדוברי. כך נדע לאיזה מהם התכוון גבריאל:
המבחן הינו: אילו מבין הצווים התירו בניית חומת מגן וחפיר סביב ירושלים? הצווים שהוציאו כורש (538 או 537 לפנה"ס), דריוש (519 לפנה"ס) וארתחשסתא (458 לפנה"ס) לא עומדים במבחן זה. חומות ירושלים לא נבנו כתוצאה מאף אחד משלושת צווים אלה. בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות ירושלים עדיין הרוסות (נחמיה א' – ב'). יתר על כן, מאורע שאירע מספר שנים לאחר שיצאו צווים אלה סותר מעל לכל ספק את האפשרות שחומות ירושלים כבר ניבנו. זמן מה לאחר שהוציא ארתחשסתא צו בשנת 458 לפנה"ס, היהודים בארץ ישראל החלו לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם, אך לא השלימו את המלאכה מכיוון שאויביהם כתבו מכתב למלך ארתחשסתא (עזרא ד' 8-16). מכתב זה הזהיר את המלך שאם היהודים יבנו את חומות העיר הם ימרדו בו. בתגובה למכתב זה, ציווה ארתחשסתא על עבודת הבנייה להיפסק לאלתר. לא ניתן היה להמשיך בבנייה עד שהמלך יוציא צו חדש המאפשר זאת. (יש לציין שארתחשסתא השאיר פרצה להוצאת צו נוסף שיאפשר את המשך בניית החומות. חוקי פרס ומדי היו חוקים בל-יעברו, כך ששום מלך לא יכול היה לבטל צו שניתן על-ידו או אחד מקודמיו. לאור זאת, אם אחד משלושת הצווים הקודמים היו מתירים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, לא יכול היה ארתחשסתא להוציא צו האוסר על בניית החומות. העובדה שצו כזה אכן יצא מלפניו שוב מהווה עדות לכך ששלושת הצווים המוקדמים יותר לא התירו את בניית חומות ירושלים.
מכאן שהצו בדניאל ט' 25 לא היה הצו של כורש (538 או 537 לפנה"ס), דריוש (519 לפנה"ס) או ארתחשסתא (458 לפנה"ס), אלא צו ארתחשסתא שניתן לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א'-ב').
על-כן, נקודת ההתחלה של 490 שנות הנבואה בדניאל ט' הייתה חודש מרץ של שנת 445 לפנה"ס על פי הספירה הלועזית (נחמיה ב' 1-8).

• כמו כן מצוין הזמן בו יהיה המשיח בארץ (פס' 25). גבריאל אמר שבין הוצאת הצו ועד "משיח נגיד" יעברו ששים ותשעה שבועים של שנים (ששים ותשע כפול שבע הם 483 שנים). במלים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם. (גבריאל חילק את ששים ותשעה השבועים לשתי תקופות: שבעה שבועים [49 שנים] ועוד ששים-ושניים שבועים [434 שנים]. חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו נועדה לציין שבניית ירושלים תושלם ארבעים ותשע שנים אחרי הצו בשנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה ארוך מכיוון שהיהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה [נחמיה ד'; ו' 1-ז' 4]. חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שחזה גבריאל.)
כאשר אנו מחשבים פרקי זמן המבוססים על המידע שנתן גבריאל, עלינו לזכור שבזמן העתיק נחשבה כל שנה כאורכת 360 ימים. עמי הודו, פרס, בבל, מצרים, יוון, איטליה, מרכז אמריקה וסין השתמשו כולם בלוח שנה המבוסס על שנים בנות 360 ימים. התנ"ך משתמש באותה שיטה (בראשית ז' 11, 24; ח' 4 – חמישה חודשים הכילו 150 ימים). אם כן, 483 השנים מאז צו ארתחשסתא יסתכמו ב-173,880 ימים (483 שנים כפול 360 ימים). לדברי גבריאל, החל מצו ארתחשסתא במרץ, 445 לפנה"ס, הוספת 173,880 ימים תביא אותנו לזמן המדויק בו קרה דבר מה משמעותי בחיי המשיח על הארץ. הרי התשובה היא שנת 32 לספירה.
בנבואה בדניאל פרק ט' מצויין שאחרי שיעברו 483 השנים, "יכרת משיח ואין לו" (פס' 26). המילה "יכרת" שימשה לתיאור עונש מוות (ויקרא ז' 20, 21, 25, 27) ולעיתים במובן של מוות אלים (שמואל א' י"ז 51; עבדיה 9; נחום ג' 15). במקרה זה היא מתייחסת לעובדה שעל המשיח יגזר עונש מוות אלים. הביטוי "ואין לו" פירושו שכאשר ימות המשיח, לא יהיה לו כל אשר הוא ראוי לו מתוקף היותו משיח. כמשיח, הוא ראוי לעטרת מלכות מזהב ואבנים יקרות, אך במקום זאת הוא ימות מוות אלים.
בנוסף חשוב לציין בהקשר של נבואת דניאל פרק ט' הוא כי ירושלים והמקדש יחרבו לאחר תום 483 שנות הנבואה הראשונות (פס' 26). מכיוון ש483 שנים אלה תמו בשנת 32 לספירה, העיר והמקדש עתידים היו להיחרב אחרי שנת 32 לספירה – אחרי שהמשיח ימות מוות אלים. כך שלמרות שגבריאל ניבא לא מכבר את בנייתם של ירושלים והמקדש מחדש אחרי גלות בבל (נבואה שללא ספק עודדה את דניאל), הוא ניבא גם חורבן נוסף שלהם לאחת כמה מאות שנים (נבואה שבוודאי לא שימחה את דניאל). נבואה זו מאשרת את העובדה שאלוהים  לא יסיים לייסר את ישראל עם תום גלות בבל, והיא תעזור לדניאל להבין מדוע החזון בפרק ח' ניבא סבל עבור עם ישראל לעוד מאות שנים בעתיד.
העובדה שירושלים והמקדש יחרבו לאחר שיכרת המשיח מעידה שחורבן עתידי זה הוא עונשו הריבוני של אלוהים על ישראל על שדחתה והרגה את המשיח בבואו. ואמנם, הרומאים החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה, כשלושים-ושמונה שנים לאחר 32 לספירה.

לסיכומו של עניין
בנבואת דניאל שתי דרכים לדעת את מועד הביאה של המשיח.
א. בעזרת החישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל.
ב. אם נתעלם מהחישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל, נוכל להתרכז בגבולות הזמן ששמה הנבואה עצמה על ביאת המשיח, מרגע בניית ירושלים ועד חורבן בית המקדש שכאמור כיום ידוע לנו שנחרב בשנת 70 לספירה, היה על המשיח להגיע ולמות מוות אלים.
בדיוק בפסח שנת 32 נהרג במוות אלים ע"י צליבה אותו אחד שכל נבואות התנ"ך מעידות על משיחיותו – ישוע בן-דוד (או "ישו" בשפת הרבנים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *